הגוף מלמד את הנפש

עמודי אינטרנט מלאי התכתבויות ומפגשים, רובם מסתיימים בוירטואלי, לא מספיק מעניין בכדי לממש אפילו מפגש אמיתי. יש את אלו שנכנסים לחיי, מי בנפש בשיחה ויש את אלו שבמגע. נשמות רבות מתנהלות בתוך העולם שלי , נפש מחפשת תאומה , השלמה.
מנסה להבין את החיפוש של עצמי , ריגושים? חוויות? אהבה ? הברקות חדשות?
משהוא בנשמה אצלי חלול ואולי מדי מלא מכדי לאפשר כניסה למרחב הזה שלי הפנימי.
הפער הזה בין הלהיות כל כך לגמרי שם בביחד לבין הדקה של אחרי שבה כאילו הכל נמחק .
האם זה בסך הכל המוח שלי שצריך כל פעם להחיות מחדש את רגע הפרידה הראשוני
והעוצמתי ביותר של חיי? באותם דקות מוזרות שעברתי כילדה שדקה אחת היה לי אבא
ודקה אחרי, סתם ככה הוא פתאום מת , נמחק ולא היה יותר. יתכן..
האם לא מספיק 31 שנה לאדם כדי ללמוד להתגבר על דפוס התנהגות כל כך ברור?
כניראה שלא..

בדיוק אחרי הפוסט פתאום השתחרר לי, התחיל לו פסל חדש, יציקת בטון, ברזלים מכופפים
והכל על ריצפת המטבח. ביתי ישר ניפתח לה ערוץ היצירה, מהיצר שלה,
ושתינו עובדות , מתלכלכות ובתוך הבלגן. הבנים עם המחשב אחת ל
נכנסים לבדוק התקדמות והיא אומרת לי:
" את יודעת אמא שאני יוצרת דרך הכדוריות האדומות שלי בדם, זה הן שאומרות לי מה לעשות"
והיא אומרת :"כשאני מרימה את היד ומפסיקה לצייר הלב שלי נופל,
זה פתאום שהוא כמו נהיה שחור, כשאני מחזירה את היד הכל שוב פועל"
אז משהוא חדש נולד לו, ואני מביטה בה בבת שלי ומקווה כל כך שתמיד תישאר לה עם העולם היצרי שלה פתוח כל כך ואמיתי, שתשמור על הכנות שלה והערוץ הכל כך פתוח וברור שיש לה לתוך הנשמה שלה .

כבר יומיים חופשה עם הילדים, מוזר כל כך להיות פנויה רק עבורם.
בלי טלפונים בלי עבודה פשוט להיות .
לא בניתי כלום כבר יומיים, לא יצרתי , לא פיסלתי, לא עבדתי,
זו הרגשה מוזרה לעבור יום בלי לראות מוצר חי, בלי יכולת לספור עשיה .
מדגדג לי בידיים, יש לי מיליון רעיונות בראש שזקוקים למימוש,
חסרים לי חומרים לביצוע , לא קורה לי בדרך כלל שנתקעת בלי..
הרבה פעילות פה, ים , טיולים, השתוללות ומשחקים אבל אני אמא כזו
שכניראה כל זה לא מספיק עבורי רק להיות אמא, אפילו לכמה ימים,
חייבת עוד מקורות של עשיה , של מילוי פנימי , של הטירופים של עצמי.
מידי פעם חותכת למחשב , פיקציה טיפשית , ביזבוז זמן מרגיז אבל..
לוקח אותי למקומות של עצמי, כמה דקות של חיבור לעולמות נוספים שלי.
שישי בצהריים מעבירה את הילדים לעולם השני שלהם ואני אעבור לשלי.
מוטרפת מהתחושה שיש עולם שלם שלהם שמתרחש שאני לא חיה בו איתם .
לומדת לבנות קשר פתוח ונעים עם האבא שלהם, זה מאפשר לי להתחבר אליהם נכון גם
כשהם לא איתי. מתנקה מכעסים, לומדת לקבל אותו, שוב .. פשוט כמו שהוא.
מוזר אולי, אבל באמת רוצה שיהיה לו טוב, יודעת לגמרי, תמיד ידעתי שגם הוא במידה מסויימת הוא אחריות שלי ,כמו הילדים, לכל החיים.
יודעת שמה שלא יהיה תמיד אם יזדקק למשהוא אהיה שם עבורו,
לא.. זה לא בגלל הילדים זה בגלל שפעם אהבתי אותו, פעם הוא היה כל כך חלק מחיי
עד שעשיתי איתו ילדים.

כבר לא צריכה 10 גברים במלאי כדי לדעת שאני שווה , כבר לא מעניין לי לבדוק אם אכן
יזילו רירי ויתחרמנו אם אפתח מצלמה , כבר יודעת, מרגישה מבפנים את העוצמה
מתישבת לה במקומה , לא צריכה אישורים, לא זקוקה לפירגונים, כבר יודעת מבפנים.
ככל שמתבססת חזרה לתוך האני שלי יותר ויותר מתנתקת מהסביבה ,
איפה שהייתי סובלנית לפני, שנתתי הזדמנות כבר לא מעניין לי יותר
אין לי שם כלום לקבל. חייבת מוצר אמיתי מולי, עם עוצמה אמיתית עם פנימיות בנויה .
איך זה שכל כך מורכב למצוא אצל גבר את זה ?

לומדת, מתבוננת וגדלה עם עולם הבדסמ .
כמו בכל דבר שנוגעים בו יש בתוך העולם הזה אין סוף דרכים והבנות.
הרוב פשוט נמצאים, חווים בדסמ כצורך פנימי, גדלים עם הפנטזיות ו.. זהוא!
יש את אלו המעטים שחושבים, אלו שנבנים מתוך הכוחות של הבדסמ,שלומדים
את הבדסמ ומתפתחים שם. מטרות,למידה ,וישום בחיים.
עבורי זה בית ספר על ניהול השליטה , תחילתו היה מפגש כנשלטת, לא,, לא מיציתי, רק התחלתי להבין איך מעבירים שליטה , איך לוותר על לשלוט, איך להתנקות מהאגו,
להוריד מסכות ולהגיע לנטו שלי מול עצמי, לא סיימתי תהליך, עוד לומדת.
יש את המקום הזה האינטואיטיבי שלי, השולטת, חיה את עולמי בשליטה על הסביבה ,
לנהל , להפעיל לקחת אחריות על אחרים. קל לי לשלוט, זה המקום הטבעי שלי,
אלה שאין לי הנאה רק מהשליטה כשליטה , יש לה מטרות.
רואה דרך וסיבה לעשות ומשם דוהרת קדימה, השליטה לא באה מהצורך לעוצמה ,
לא מתוך מקום של חשש להשלט כי אם ממקום של עשיה, מהצורך לבנות את עולמי
בצורה שאני רוצה אותו, מאותו מקום של הישגיות וגירוי שיש בהתחדשות תמידית
של החיים,יודעת לקחת אחריות על חיי ועל סביבתי.
אז אני שולטת או נשלטת? שאלה שאני נשאלת רבות , כניראה שזה תלוי,
ראשית במקום שלי עם עצמי באותו הזמן, [סוג הלמידה שאני זקוקה לו], ושנית בטיב המפגש.לכל אדם שמעניין לי יש לי
מה ללמוד ממנו, יש את החלק הדומיננטי יותר אצלי שמופעל בתוך אותה אינטראקציה ספציפית .
בדרך כלל, שולטת , שמחה מאוד אם מוצאת מפגש שבו יכולה להתמסר פנימה
ולקחת את הצד של הנשלטת, לצערי , נדיר ביותר.

שחגגתי לי את יום ההולדת עם חברים ,וזה אומר שיום כיפור עבר הכי טוב שיכול היה
להיות בכלל. כי בסוואנה.. עם צ'יטה, הגננת, מאסטר ערן, שני ילדים מדהימים וכלב .
עטפו אותי באהבה ובתחושה שאני במקום שלי ואני בהיותי יצור שלא אוהב לישון בלילות
בשום מקום חוץ מבבית שלי, שם בסוואנה טוב לי, יש לי שם בית אוהב!
ויש לנו עולם אמיתי של שיחות פנימה לנפש ואינטימיות של הבנות ולימוד הדדי ופתיחות
והמון איכפטיות והערכה כולם לכולם וכן.. ככה אני אוהבת לחיות.
אז תודה לכולכם על שבת ניפלאה והמון של אהבה לכם.

מורה היסטרית על הקו, אמצע הבוקר, יום מוטרף בעבודה, מנסה לסיים לפני החג
איזו דירה . הבן שלך רוצה לדבר איתך.. הילד בכיתה ב ומסביר לי שהוא לא הולך יותר
לכיתה ,ככה באמצע הבוקר,לא מוכן להכנס לשיעור " מתי את באה אמא?"
אני חוטפת עצבים , "תישמע מתוק , אני בעבודה , בסוף יום הלימודים אני מגיעה, חסר לך אם אתה לא נכנס ברגע זה לכיתה ., כשאבוא תספר לי מה שתירצה , כרגע ילד שלי,
תיכנס לשיעור ועכשיו, חוץ מזה תן לי בבקשה את המורה שלך..
אני מנסה להבין מה הבעיה ? ולמה בדיוק היא חושבת שאני אמורה להיות זו להסביר לילד שלי שהוא אמור להיות בשיעור ולא היא, ואז..מתחיל הסיפור.
באמצע שיעור אומנות לא ברור למה בדיוק פתאום הילד חוטף עצבים ויוצא מהכיתה ,
מתחיל מרדף כשהוא בראש טס לעבר שער בית הספר , בדרך אוסף לו מקל ופורץ את השער
{לא ברור איך..} וישר לחיק הטבע , המורות אחריו, השומר טופס אותו והגור בן ה-7 מכניס לו מכות , משתחרר לו לחופש וממשיך בטיסה . אחרי כך וכך זמן יושב לו הילד בחדר המנהלת , אמרו לו לצייר אז הוא צייר מפת בריחה ותיכנון פעולה , 5 דקות אחרי.. אין ילד, לקח את המפה והתחמק מהמורות המתנשפות וישר ל...שומר.
יושב לו הילד עם השומר ומראה לו את נתיבי הבריחה שתיכנן ואיך הגיע עד אליו בלי שאף אחד ראה , שוב מגיעות המורות בריצה , הילד יושב בביתן השומר ומסביר שהוא בדק נתיב בריחה חדש, המקל כמובן שביד, ואז.. טלפון לאמא, מתי את מגיעה ?
עכשיו הבנתי הכל, המנהלת מודיעה לי שעכשיו אני חייבת להגיע ומיד כי הילד מסוכן לעצמו ולסביבה , כשאני מגיעה , מקבלת חיבוק ענקי, קולטת את הפרצוף המנצח של הילד שלי כולו מלא עוצמה וכוח , הקפיץ בית ספר שלם הילד, קלט איך בשיגעון שלו קל לטמטם את הסביבה . אני מקשיבה למנהלת מפגרת שמסבירה לי על חסכים , ולמורה שבאמת אוהבת אותו נורא ומנסה להבין, ואני.. שיט, הלך לי יום עבודה כי בבית ספר אין אף אחד שיגיד לילד אחד קטן בכיתה ב שפשוט יכנס חזרה לכיתה ויפסיק עם הפוזות.
ארוחת ערב בבית - הוא אומר לי : "עשיתי להם שיעור ספורט קטן היום, לא כל כך רע אהה"
אנחנו מדברים על תחושת הכוח ומה זה עשה לו,והוא אומר לי :"את יודעת, מה שפתאום הבנתי היום זה שהמורות באמת חושבות שהן יכולות להגיד לי מה לעשות, אני שונא את זה !"
קיבלתי ממנו מילה של כבוד שזה ארוע שלא יחזור יותר,
חטפתי על הראש מאבא שלו שהכל בגללי כי אין לי גבולות, כי אני מפנקת מדי, מדברת מדי,
ומקשיבה לו מדי. האמת.. מה שאני יודעת זה שהוא פשוט רצה שאבוא מוקדם היום כי הנינג'ה שקניתי לו היתה ברכב והשילוב של הנינג'ה ואמא רחוק פשוט לא התאים לו.

בדקה שלפני הנסיקה , רגע לפני שכבר יכולתי לאמר שהמון דברים מקבלים תפנית חיובית
-הכסף שמגיע לי על שיפוץ שהסתיים מתעקב בעוד.. זמן לא ידוע ,סתם ככה, בלי סיבה .
-בחירה מטומטמת שלי של עו"ד דפוק, עכשיו מתחילה לשלם את התוצאות
-עבודה חצי התנדבותית שלקחתי גוזלת לי זמן לא סביר שאין לי אותו.
לא מצליחה להתרגש פתאום מכלום, נגמרה לי הסבלנות לאנשים,
מרוחקת מעצמי ובודאי מהסביבה ,שעות מטורפות של עבודה סביב השעון,
משחקים רעים של האבא של הילדים, אין לי סבלנות לשחק איתו משחקי שליטה ,
יש לזה מחיר..
לא יוצרת חדש, לא כותבת, לא מזדיינת, בקושי אוכלת
האם זה לקראת גיל 43 מן מצב רוח כזה ?

מסע מופלא כל יום אל מחוזות הלא נודע, פותחת את הבוקר בחוסר ידיעה לסופו של יום.
נוסעת בכבישים, חיה מציאות שמשתנה בתוך דקה , פעילות שמתרחשת על הדרך,
עיסקאות חדשות שנירקמות , פחדים , רצונות מגוונים, ילדים שאחרי יום שלא ראיתי
חדשים לי כל כך, משתנים, צוחקים, כואבים.
מחר יכול בכלום להיות כל כך שונה מהיום.
אנשים מסביבי מחפשים יציבות, רוצים לדעת את המחר שלהם,שלי, איתי? בלעדי?
אין לי תשובות לדברים קבועים, רק להורות וחברות .
מי שחבר שלי יכול לבנות על זה שאהיה שם גם מחר.

על המזרון , מתחת לשמיכה , שלושה ילדים ואני , מתגפפים, מתנשקים, נצמדים חזק חזק.
טרנספר יתבצע בקרוב , הם יודעים ולא רוצים לעזוב . גם אני.
כולי שלהם, כל מילימטר, כל חלקיק בנשמה וכל פיסת גוף, אנחנו במקום הכי נכון לנו ככה כשמחוברים חזק.
יודעת שיהיה כעס אם נאחר, יודעת שהפרידות הכי קשות הן אלו כשכולנו נפגשים.
בקושי מצליחה להעמיס את כולם למכונית כל ילד תלוי לי על חלק גוף אחר,
בדרך צחוקים, תוכניות לשבת, רוצים גם הם לבוא להופעה הערב , מכירים את השירים של הפינק פלויד.שני בנים היפר אקטיביים וילדה עם יצריות מתפרצת משתוללים ברכב בדרכים .
ואז מגיע הוא, האבא שלהם. מדברים , שואלת על התערוכה , על איך הולך? מנסה להוריד מתח מהילדים. אבל הקטנטן לא רוצה לפרק את החיבוק, והילדה שלי בוכה על עבודה שהתפרקה , אותה ילדה שרק לפני שעה צירה לי קעקוע על היד וכשאמרתי שחבל לי שימחק במקלחת אמרה:" אמא, באמת ..תהני ממנו עד אז!", והבכור מחזיק לי את היד ושואל בשקט: מתי נפגשים? ואני אומרת שבעוד יומיים והוא אומר לי עם מבט חום בעיניים שזה המון זמן..
גם לי ילד שלי , גם לי . והוא חסר סבלנות כבר האבא , נו.. אפשר לסוע?
ומהצחוק של הדרך יש פתאום בכי, כעס וכאב .אם רק לא היו קיצוניים כל כך ההבדלים בינינו אולי היה להם פשוט יותר ... ועוד כמה שעות עם בגדי מסיבה וחיוך של לילה
וגעגוע בנשמה אהיה במסיבה וארקוד- את כל הכאב וכל התיסכול וכל האהבה והטרוף
ואת החיים שמפעמים לי בגוף ואת השמחה והכעס את העובדה שאני חיה ושאני יכולה להיות שוב אני .