יום שלם של ביחד, הם ואני , בלי עבודה, בלי טלפונים כמעט, כל כך רציתי את הרגעים האלו השקטים. אחרי, הלכנו לפתיחת תערוכה של אבא שלהם, גם אמא שלי הגיעה כי הוא ביקש ואני הוצגתי כ -" זו גרושתי" ופגשתי עשרות אנשים שכבר שכחתי שהיו פעם חלק מהעולם שלי כשהייתי עצובה .לא ממש הבינו מה אני עושה שם בעצם ולך תסביר לעולם שאני יודעת כמה חשוב לו שהילדים יהיו שם אז פשוט בגלל זה .
כל כך זקנים וכוויים נראו לי הדמויות , ברחבה בחוץ השתוללנו הילדים ואני,כי זה מה שאני יודעת לעשות, ואמרתי יפה שלום לכל מיני שהכרתי, וחלק אפילו אהבתי אבל הם לא חברים שלי, אף פעם לא יהיו, כי חברים שלי גם כשנפרדנו ידעו לדאוג לו והאנשים שלו, לא הרימו אף פעם טלפון אפילו כדי לבדוק אם אנחנו מסתדרים ,הילדים ואני.
אחרי ,, ארוחה משפחתית מורחבת, כמה מזל יש לו לאדם שנולד למקום אוהב ונותן שכזה .
יום אחרון של חופש מחר ואני רוצה שלא יגמר לעולם ואני רוצה שיגמר ויהיה כבר אחרי החופש הזה ואני רוצה אותם עוד ורוצה גם את הלבד שלי שוב . צריכה אותם איתי וזקוקה
לזמן שלי עם עצמי .
לפני 17 שנים. 31 באוגוסט 2007 בשעה 20:20
