הגוף מלמד את הנפש

על המזרון , מתחת לשמיכה , שלושה ילדים ואני , מתגפפים, מתנשקים, נצמדים חזק חזק.
טרנספר יתבצע בקרוב , הם יודעים ולא רוצים לעזוב . גם אני.
כולי שלהם, כל מילימטר, כל חלקיק בנשמה וכל פיסת גוף, אנחנו במקום הכי נכון לנו ככה כשמחוברים חזק.
יודעת שיהיה כעס אם נאחר, יודעת שהפרידות הכי קשות הן אלו כשכולנו נפגשים.
בקושי מצליחה להעמיס את כולם למכונית כל ילד תלוי לי על חלק גוף אחר,
בדרך צחוקים, תוכניות לשבת, רוצים גם הם לבוא להופעה הערב , מכירים את השירים של הפינק פלויד.שני בנים היפר אקטיביים וילדה עם יצריות מתפרצת משתוללים ברכב בדרכים .
ואז מגיע הוא, האבא שלהם. מדברים , שואלת על התערוכה , על איך הולך? מנסה להוריד מתח מהילדים. אבל הקטנטן לא רוצה לפרק את החיבוק, והילדה שלי בוכה על עבודה שהתפרקה , אותה ילדה שרק לפני שעה צירה לי קעקוע על היד וכשאמרתי שחבל לי שימחק במקלחת אמרה:" אמא, באמת ..תהני ממנו עד אז!", והבכור מחזיק לי את היד ושואל בשקט: מתי נפגשים? ואני אומרת שבעוד יומיים והוא אומר לי עם מבט חום בעיניים שזה המון זמן..
גם לי ילד שלי , גם לי . והוא חסר סבלנות כבר האבא , נו.. אפשר לסוע?
ומהצחוק של הדרך יש פתאום בכי, כעס וכאב .אם רק לא היו קיצוניים כל כך ההבדלים בינינו אולי היה להם פשוט יותר ... ועוד כמה שעות עם בגדי מסיבה וחיוך של לילה
וגעגוע בנשמה אהיה במסיבה וארקוד- את כל הכאב וכל התיסכול וכל האהבה והטרוף
ואת החיים שמפעמים לי בגוף ואת השמחה והכעס את העובדה שאני חיה ושאני יכולה להיות שוב אני .