הגוף מלמד את הנפש

אחרי שבוע שלם של דרכים, ילדים יום יום וכמעט ללא שעות עבודה .
בדרך אליו עם בכי וכאב בטן של הגור הקטן, רק הילדה שלי אמרה שהיא
בעצם מתגעגעת לאבא גם, אבל שלושתם מותחים את הזמן, מוצאים סיבות
אין ספור לא להכנס לרכב . הלב שלי נקרע.[ גם אני לא רוצה לסוע לשם.]
שבוע טיול הוא עשה והביא סוכריות לילדים, ראיתי את הפרצופים שלהם
כשהוא אמר:"הבאתי לכם.. " ציפיה של.. שנמרחת על הפנים הקטנות,
הביא להם סוכריות. הם לא אמרו כלום, כניראה התרגלו, התרגלו לחוסר הנתינה שלו,
משהוא שאני אף פעם לא הצלחתי להתרגל אליו,לי תמיד זה כאב .
התכווצתי פנימה , חיבקתי ונישקתי ורציתי לא להיות שם ורציתי לעטוף
את כל החבורה ולא לתת לכאב להכנס להם לחיים, להגן עליהם , לשמור מרוע
ומפגיעה בנשמה ורציתי לקחת אותם איתי ונסעתי..
ובדרך דיברתי עם אמא שלי, והלב שלי נקרע בתוכי ונכנסתי לבית שרק שעה קודם היה מלא בצחוקים שמחה והשתוללות, עכשיו אני פה, הם שם..
ואני מחפשת קונכיה להכנס לתוכה עמוק, להתחפר כדי להפסיק לחשוב,
כדי שהכאב הנורא שבלב יחלוף.