האם זו בסך הכל יהירות לא להכנע למצב של בינוניות?
לא להסכים לחיות בהשרדות, להחליט להלחם בכל מחיר במציאות ולנסות לשנות..
לא את העולם, לא את הסביבה , רק את מה שאני עושה ואת איך שהילדים ואני מתנהלים.
מוטשת לפעמים ממלחמות, עיפה ממאבק החיים, לפעמים כל כך רוצה להכנע,
להרים ידיים, לאמר: זהוא.. לא יכולה יותר.
אנשים עם פנים יגעות, דרך ללא מוצא, כבר אין חלומות.
לפעמים מרגישה שנוגעת באין מוצא הזה אבל אז החלומות משתלטים עלי שוב .
משהוא בפנים פשוט לא מוכן להכנע. השבוע רציתי להרים ידיים, האין מוצא פגע לי בפרצוף
איך זה שכסף לבד יכול לשנות לאדם בצורה כזו את החיים?
ואז, הילדים בערמה של חול מכונה , מצופים בלבן, בונים עם קרשים וקלקרים של בניין,
צחוקים עד השמים, שאגות של שמחה ,סקרנות אין סופית לעוד פרויקט שמתהווה ,
גיפופים של אהבה , ואני שואלת אותם מה היו עושים אם היה להם את כל הכסף שבעולם?
הגדול בלי לחשוב בכלל:אני אחלק לכל מי שאין לו כסף, לכל הילדים שצריכים דברים,
ומה עוד אני שואלת? אני אלך למעבדה גדולה ואבקש שיתנו לי להמציא דברים,
אני אתן להם כסף כדי שיוכלו להמציא , הקטנים מצתרפים, שלושה ילדים שרוצים
להעניק. ומה עבורכם אני תוהה? אף אחד לא רוצה משהוא עבור עצמו?
הבת שלי אומרת שהיא תקנה לעצמה ולי המון חומרים ליצירה , הגדול אומר שהוא יקנה לי אופנוע, והקטנצ'יק אומר שאם ישאר לו כסף אחרי שכולם יהיה להם הכל יקנה לו ממתק,
לפחות אני יודעת עכשיו שהם לא גדלים בתחושה של חסך..
אז איך ממקום שכזה אפשר בכלל להכנע? מ-5 בבוקר עסוקים ביצירה , עכשיו הפסקה ,
חדר הצעצועים ישאר מבולגן, בסלון כל היצירות מונחות ליבוש, מסלול מכשולים.
שישאר כך.. שלושתם מתפנקים על המזרון הגדול בסלון עם פופ קורן וסרט.
אני דואגת למחר, אני אשרוד.. רק צריכה לאסוף את עצמי חזרה ומצוא את הכוחות מבפנים
לעבור מהשרדות למצב של בניה .
לפני 17 שנים. 27 באוקטובר 2007 בשעה 8:06
