הגוף מלמד את הנפש

צהריים-טלפון מהגננת ,הקטנצ'יק התנפץ על הפנים בגן, לא צריך תפרים, רק ניראה לא
ממש.. נפרדת מהפועלים לפני החג[עיד אל אדחה-למי שלא בעינייני ההאיסלאם]
יוצאת להביא את הגור הפצוע, סמסים עם אבא שלו.
-כן, יצאתי, אעדכן כשאראה .
ילד צהוב שער עם עיניים כחולות גדולות וחצי פנים לגמרי שרוטות, חתוכות.
מחבקת, צוחקים על כמה שהוא נראה מענין ככה, מקבל אות גבורה כי כמעט לא בכה
מהגננת, מספר לי כמה הוא היה חזק והגננת אומרת שהוא ממש יהיה חייל גיבור.
אני מתחלחלת מדפוסי המחשבה. אוספת אלי בחיבוק ונישוקים, תבכה ילד שלי כשכואב,
בכי זה לא רע, אפשר לבכות כשכואב.קניות בסופר ועוד שני גורים לאסוף, אין ספור טלפונים
של עבודה. בערב האבא אומר שיעבור לראות אותו, אני אומרת שבשמחה ושמוזמן.
מגיע לארוחת ערב, כמובן שמצרפת לשולחן, מגישה לו אוכל, הילדים היו במתח לפני בואו..
אמא, אולי נוריד את הר הממתקים מהשולחן.. אולי צריך.. אולי יכעס.
מלטפת ראשים, אבא אוהב אתכם, הוא בא כי הוא דואג .
שיחה נעימה , הילדים נרגשים, אוכל.. כמה מוזר, יודעת שממש חסר לו ארוחות הערב
האלו עם אוכל מגוון. רואה על הפנים שלו את הגעגוע לפינוק הערב הזה שתמיד היה
ההתכנסות המשפחתית והפינוק היומי.
הלב שלי עוד חי בגעגוע נורא,יודעת שלא יהיה, וויתרתי כבר ,
אבל משהוא בפנים מסרב להתנתק מלאהוב את ההוא, כאב שחי איתי כבר יותר מדי זמן.
כואב ממש.