הם יודעים שכשהם לא איתי אני עובדת,
הם יודעים שכשהם לא איתי אני חוגגת.
בטוחה שהם יודעים שאני אוהבת כל הזמן שהם אצלי בתוך הלב
ושהם הדבר הכי חשוב לי בעולם.
כשהתחלנו אחיותי ואני לעזוב את הבית, נסיעות לחו"ל,דירות שטויות וטיולים
היה מן הסכם כזה שיום שישי בערב שאמא שלי לא תשאר לבד.
והיא מצידה , הסבירה לנו הכי פשוט בעולם, כשאתן רוצות וטוב לכן פה תהיו.
אף אחת לא צריכה לבוא, אני תמיד רוצה אתכן פה אבל רק כשזה
מה שנעים לכן גם, לא חייבות לי דבר, רוצה שתעשו מה שעושה לכן טוב.
זה גם החופש שלי כשאני יודעת שאתן פה מתוך בחירה, אין לי שום בעיה
עם הלבד שלי, אוהבת אותו .
גדלתי בבית שנתן לי אהבה בלי גבולות, עם אמא שנתנה מתוך אהבה ורצון לתת.
אף פעם בימי חיי לא שמעתי ממנה- ואחרי כל מה שנתתי לך.. ככה את..
משפט ששמעתי בכל כך הרבה בתים. היא נתנה כי היא רצתה, עד היום היא נותנת.
לא פעם אמרו לה שהיא מגדלת אותנו בלי גבולות, שהיא לא מחנכת אותנו להיות..
שלושתינו נשים ואמהות,כולנו עברנו את ה-40, כל בוקר כל אחת מאיתנו מדברת איתה, לא.. זו לא חובה ,הקול שלה שמלטף אותי בבוקר,האיכפטיות וגם הביקורת כשצריך.
לשלושתינו היא עוגן יציב בחיים סוערים, עוגן של אהבה מוחלטת בלי תנאים.
חינוך.. מילה מוזרה, בכלל לא רוצה לחנך אף אחד, בטח לא את הילדים שלי,
רק רוצה שיוכלו לאהוב את עצמם ואת החיים. שני גבולות יש פה בבית שהצבתי,
לא פוגעים בעצמך ולא באחר . חוץ מזה.. הלואי שלא יהיו להם גבולות.
לפני 16 שנים. 31 בדצמבר 2007 בשעה 5:22
