לפני 17 שנים. 16 ביולי 2007 בשעה 3:23
כל כך ספוגה בעבודה תוך כדי יצירה ,
ואחרי... מנותקת, כבר לא שייכת לי.
דפוס שחוזר אצלי בכל מיני מישורים בחיים .
כשאני נמצאת אני טוטאלית לגמרי, רק שם, עם כולי, הנשמה והלב.
ואחרי... מנותקת, מרוחקת.
אני מבינה למה קשה איתי , הפער בין הלהיות כל כך שם והדקה של אחרי
כשאני כבר ספוגה טוטאלית במשהוא אחר כניראה לא נורמטיבי כל כך, קשה לעיקול.
משהוא בטוטאליות הזו תוך כדי שהייה יוצר דברים עוצמתיים נורא,
גם ביצירה , גם במפגש אנושי, אבל הפיוז שלי קצר, הצורך בריגושים חדשים
הוא עצום, צורך אדיר למגע עם חומר, עם גוף.
כמו שמוסיקה גורמת לי לרקוד.
ההתערבבות הגופנית הזו עם העשיה, עם הלהיות , בא מאותו מקום של תשוקה ורעב .
רעב למה?
הגוף חי את העולם עם הנשמה שלי
והנשמה שלי נודדת,נשמה של צועני.
