פוסעת בעקבות האהבה

מצד אחד, זו שגרה. אז עוד סיבוב בחדר ניתוח. מס' 31 לדעתי.

אז כולם נורא רגועים מסביב. רק אתמול,

הרגשתי שאולי כדאי לבקש שמישהו יבוא איתי. בכ"ז, הרדמה כללית

אז צעדנו קוממיות. אמא ואני.

אני מתבגרת, אם לא לומר מזדקנת.

החוויה של הרדמה כללית, הופכת פחות ופחות מפחידה

ויותר, אי של שלווה. סיכוי לא רע להעביר כמה שעות

בלי להיות מוטרדת. פשוט לישון. שלווה.

אולי על זה אומרים לנוח בשלום על המשכב...

"אם לא תגע בי, אמות.

אתה לא תגע בי, אני לא אמות"

אז חזרתי למרוץ למציאת מקום לסטודיו.

מונחי היסוד משתנים, כשעוברים במקומות האלה.

היום, ההברקה היתה של השומר באחד הבניינים.

וכך הוא שח לעצמו, בעוד אני נכנסת לבנין והטלפון אחוז ברצועת החזייה:

"ואייייי איזה טלפון"

ועיניו פולשות לי לתוך המחשוף ומבצעות עבודת חקר.

תפסתי אותו ואמרתי...

"אלה, הם ציצים.

פעם הבאה, או שתתבונן בטלפון, או שתגיד ציצים.

חוסר דיוק לא יתקבל בעין יפה."

לדעתי, עד עכשיו הפה שלו עדיין פעור.

הלוואי ויחדור לו זבוב.

כשעברנו את הפניה למדרשת שדה בוקר, הדמעות שנאספו מאתמול, התחילו לנזול.

התערובת של כאב, על האובדן, של געגועים למדבר, לפינה הזו שאליה אני בורחת,

כל פעם שרע לי. באמת או במחשבות....

אח שלי. לא צריך להפגש, כדי להרגיש.

שלושה היינו, בחבורה הזו שלנו, בתיכון, בפנימיה.

אחד יתום מאם, אחד ילדון שקפץ כיתה ואני.

שלושה ילדי שמנת, אינטליגנטים הרבה מעבר למה שרצוי,

שנפגשו בפנימיה ההיא. מושא הקינאה של רבים מבני גילינו.

ארבע שנים היינו אחד בשביל כולם. לא חבורה שצמודה, לא סגורים מהסביבה.

רק קבוצה שברור, שאםהאחד יהייה בצרה, האחרים יהיו לצידו.

ויצאנו משם. ושמרנו על קשר. לעיתים קרוב יותר, לעיתים, כמעט לא.

וכשנפגשנו היום, שם, בבית הקברות, על שפת המצוק, עםהנוף הכי יפה בארץ,

25 שנים בוגרים יותר. הרגשנו כמו אז.

מעטים האנשים שמורשים להכנס אל מאחורי החומות שלי.

הם כן. ושם,אני מרגישה בית.

כשנולדתי, היו לי פרט לזוג הורים,

גם שלושה זוגות של סבים וסבתות.

אח"כ, כשבגרתי ויצאתי לתיכון בפנימיה,

נוספו לי עוד שני זוגות הורים מאמצים.

הלילה,נפטרה האמא המאמצת השניה שלי.

כבר אין לי סבים ואין לי סבתות

ואין לי יותר אמהות מאמצות.

האובדן הוא כל פעם מחדש.

והגעגועים.

נשארנו רק אנחנו.

אבא ואמא ואני.

וזה כואב..

ורק כדי לחתום את הדעה שלי עם אנשים...

הסתבר שהמנוול שאיתו ניהלתי מו"מ על שכירת הסטודיו,

מיהל מאחורי גבי מו"מ עם אדם נוסף.

הסברתי לו את דעתי על הדרך בה הוא נמנהל את עסקיו

ואיחלתי לו בהצלחה.

מי שינסה להגיד לי שיש גם אנשים טובים,

מסכן את ראשו.

כמה חודשים אחרי שהתחברתי לראשונה לכלוב, מצאתי , להפתעתי, שיש לי כאן חברים.

מוזר לי חברים. מעולם לא באמת היו לי, פרט למעט יחידי סגולה שאחכשהו הצליחו לחדור את החומות.

גם אז, גם אלו, היו חברים מרחוק. אף פעם לא באמת נתתי להתקרב אלי. בד"כ, לא הרגשתי צורך

וגם כאשר כן, זה עבר, אחרי מחשבה קצרה.

ואז הגעתי לכאן. ופתאום נהיו לי חברים. פתאום נהייתה לי חברה. אנשים שאני שמחה לצאת מהבית לפגוש

אותם. אנשים שידעו לתת חיבוק כשצריך (לא. לא גם סטירה. אני נגד אלימות...).

והיו כמה כאלה שחיינו נקשרו יותר. וכשהם עברו משברים, הייתי שם, איתם. כי ככה זה חברים.

והיית את. את שקראתי לך אחותי. שגרמת לי לספר. שהקשבת. או אולי רק חשבתי שהקשבת,

כי לא הכרתי אחרת. אז סיפרתי. לומר את האמת, מה שאני מספרת, זה ממש לא חגיגה. אני יודעת.

אני חיה עם עצמי כבר המון שנים. אבל הדינמיקה היתה כזו ואת סיפרת קצת ונמשכתי לספר. אולי קצת יותר

ממה שהייתי צריכה. ושמתי לב. שמתי לב שבמרבית השיחות שלנו, מהר מאד את נעלמת.

פתאום צריכה להתארגן לדבר זה או אחר או לצאת...ובחרתי להתעלם. אבל היום. היום זה היה ככ שקוף.

כמו בתסריט הקבוע, את אומרת מילה שמכניסה אותי לפינה שאני לא רוצה להיות בה. אני מגיבה.

והיום,את אפילו לא ניסית להיות מנומסת. כתבת לי "לא מתאימה לי השיחה המדכאת הזאת" וסגרת.

סגרת לי בפנים. ולא משנה כל מה שנכתב אחר כך.

בהתחלה, כשהגעתי לכלוב, מצאתי כאן חברים. בהתחלה, הוקסמתי מכל האנשים האלה, החכמים,

מלאי החיים שמצאתי סביבי (כן, אני יודעת שלא כולם כאלה. אבל אלה שהיו סביבי, היו כאלה. באמת).

ואז, גיליתי שלא הכל זהב. מרוב האנשים, ברחתי בפעם האחרונה שנפגשנו, כל עוד נפשי בי. לא הייתי

מסוגלת להשאר באותו מקום, אפילו לא דקה נוספת. אז חזרתי לאט לתוך החומות. החומות האלה דוקרות,

לא רק את מי שבחוץ. הן דוקרות גם אותי, בפנים. אבל אלה דקירות מוכרות. איתן, אני יודעת להתמודד.

אמר פעם החכם באדם: לא מדבשך ולא מעוקצך. ככה. ככה זה יהייה שוב. בדד שוכנת ומסביבי חומה.

גמרתי עם הטייס החתיך.

זה היה קשה מאי פעם

וגם ארוך יותר מכל אחד אחר.

אבל גמרתי.

רגועה.

בינתיים.

בסיום הטיול בין המאפיות הרייחניות של פלורנטין

לבין דוכני הירקות והפירות הטריים בשוק הכרמל.

עמוסים בתוצרת טריה לערב החג,

החוקי עוצר אותי, מסתכל לי עמוק בעיניים ואומר:

"להיות איתך בשוק, זה הכי קרוב לסקס שאפשר"

חיי נפשי.

באמת שאניאוהבת אותה, את רופאת השיניים שלי.

אבל היום, גם אחרי בערך ליטר לידוקאין שהוזרק לי לפרצוף

ואי אילו ליטרים של ניטרוקס (גז צחוק) שנשמתי,

עדיין הרגשתי שהולכים אצלי בפה מכות.

ועכשיו, כשכל הכימיה הזו מתחילה להתפוגג,

זה מרגיש כאילו מישהו דוחף לי משהו גדול וקשה

מהפה ישר לתוך העין.

ועדיין לא מצליחה עם הטייס החתיך.