פוסעת בעקבות האהבה

היא לא נגמרת, העבודה הזו.

יושבת בוהה במסך המחשב

וגם במחיר חיי, לא יודעת מה לכתוב.

וזה צריך להיות טוב. אפילו יותר מטוב.

מעבר לרצון לגרום לטייס החתיך, לאכול לעצמו את הכובע,

האופציה של דוקטורט, התקרבה מאד בסימסטר הקודם.

אני לא משוכנעת במאה אחוז שאני רוצה בזאת.

אבל אני בטח לא רוצה לעשות שום דבר שיחסום אותה.

ומעבר לזה...מנהל הרדיו החליט לאתגר אותי.

הוא לא רוצה שאעשה תוכנית עם אנשים נוספים.

הוא רוצה שאכין פילוט אישי,

עם רמז לא מאד מעודן, שאם זה יעשה טוב,

בשנה הבאה, אני מקבלת תוכנית. שלי.

זה השבוע שבו, אני חייבת לסיים את העסק עם הטייס החתיך.

אין הרבה אנשים שגורמים לי את זה.

אבל בסופ"ש שעבר, כשהבארדקיסטית אמרה להתייצב,

מתוך השינה ההזויה, ישר כתבתי כמובן.

אוהבת אותה , אוהבת את המאסטר ואת המארחים,

אז ברור שאנחנו שם.

אבל אנחנו זקנים....

אז כדי לא להרדם, הלכנו פני לסרט.

"מלאכים ושדים". ארוך, מותח ומענג.

המון חיבוקים היו לי שם.

אנשים שלא ראיתי המון זמן,

אנשים שלא ראו אותי...

ומישהו אחד שצחקק ואמר שבתור "לא בעסק",

אני מאד מעורה ומחובקת בקהילה.

זה היה משפט שווה ולו כדי לראות את הפרצוף של החוקי.

היה כיף אתמול בלילה

סוג של פיצוי על שבוע שעבר.

לא יאומן כמה מהר עובר שבוע.

תודה למי שדאג.

כל כך עייפה ומדוכאת ומוטשת,

שלמות מרגיש הדבר הכי קל לעשות

כבר שעות והן לא מפסיקות לנזול,

הדמעות האלה של חוסר אונים וכעס על כל העולם.

אני לא מוכנה שהוא יהייה חולה, אבא שלי.

לא מוכנה.

זה החלק שלי בעסקה.

אני חולה, הוא בריא.

אני מתמודדת,

הוא מנסה לעזור.

איך. איך לכל השדים והרוחות,

אני יכולה לעבור את ההתמודדות הפרטית שלי

וגם את זה?

הראשמתמתח למימדים עצומים

והמעטפת נהיית דקה כניר משי.

נראה לי שמשהו בי, עומד לקרוס.

ואני רק צריכה חזה.

אחד כזה שאוכל לבכות לתוכו

לבכות עד שהדמעות יגמרו

עם זרועות שיאחזו אותי חזק,

שאהייה בטוחה שלא אפול בדיוק ברגעהזהשל חולשה.

וכשיגמרו הדמעות

ויתיבשו.

אז אולי אני אוכל להתמודד

שוב.

לאבא שלי יש סרטן.

כמה הייתי רוצה להגיד שזה בצחוק.

והתכוונתי שלאבא שלי יש סולם.

הוא כבר כמה חודשים לא מרגיש טוב מכל מיני סיבות.

ועכשיו אמא שלי צילצלה להגיד שיש לו סרטן.

לאבא שלי. הבריא והחזק.

אני לא יודעת איך עושים את זה.

אני יודעת להיות חולה.

אני יודעת לשחק אותה פחות חולה.

אני יודעת לחיות חיים שלמים עם כאב. פיסיונפשי.

אבל איך מתמודדים עם מישהו אחר שחולה?

איך מתמודדים עם אבא חולה?

אני כל כך רוצה לעצום עיניים ולא להיות.

זה מאד אנוכי, אבל אני לא יכולה שאחרים יהיו חולים.

זו המשבצת שלי

ואני לא מכירה את המשחק מחוץ למשבצת הזו

די.

פוס.

לא משחקים.

שברו את הכלים.

אבא שלי חולה.

לאח שלי, הקטן והמוצלח,

שהגיע ארצה לפני שבוע ,

נתפס הגב.

גם לשותף שלי לעבודות באוניברסיטה.

לאמא שלי כואבת הרגל.

היתכן שאני מצליחה להדביק את כולם במחלות שלי?

היתכן שכולם סובלים מ"סינדרום ג'ולי"?

אללי