|
|
|
זהו.
המקדמה שולמה והועברה לייעדה.
הספקתי להגיע לבנק, להחתים את הוראת הקבע.
מהיום אמרו: ג'ול. סטודנטית לתואר שני.
אבא שלי יהייה ככ מרוצה בעוד שנתיים.
נ"ב...
יש לי תמונה חדשה בפרופיל.
תבדקו.
תחזיקו את כל האצבעות. גם אלה של הרגליים.
שאו תפילה לכל מי שאתם מאמינים בו.
האמינו יום יבוא
ואני אצליח לשלם את שכר הלימוד
לפני שיזרקו אותי לכל השדים והרוחות מהאקדמיה.
עוד לא.
כאילו שמשהו קוסמי, מונע ממני לבצע את ההרשמה הזו ללימודים.
הטופס אבד. כשהגעתי למדור רישום, הסתבר שהםלא מקבלים אשראי.
עם הטופס החדש, הגעתי לדואר - הוא היה סגור.
מעניין מה אני ארגיש בעוד שנה, כשאני אקרא את הפוסט הזה.
האם הדחיות, היו רמז לזה שזה לא המקום הנכון, או שמא,
כל הדחיות, נועדו ליצירת רעב. והתוצאה תהייה פגז.
אצל רופא האליל, הפגישות הופכות להיות משעשעות.
אנחנו מתחילים להכיר אחד את השניה
והמחול ההדדי שלנו, להמנע מלדרוך אחד לשניה על היבלות,
הופך את כל המפגשים למחול, של שני אנשים עם מטרה משותפת
ודרכי מחשבה שונות.
היום, הוא השכיב אותי על מזרון אלקטרו מגנטי תוך כדי נשימת חמצן.
הוא טוען שאני אשן טוב יותר בלילה, לשם שינוי.
אני חושבת שאני אחליד.
נראה.
"מה את מחפשת?", הוא שואל אותי. החוקי.
שניה אחרי שראה שפרסמתי תמונה של עצמי, בפייסבוק.
"מה באמת את מחפשת?"
וכוון שאני כבר יודעת את הלך המחשבה שלו,
עניתי לו את התשובה שתסגור את הפאזל אצלו במחשבה: "זיונים"
כל תשובה אחרת שהייתי נותנת, היתה גוררת אותנו למריבה.
ככה, אחרי התשובה הזו, אנחנו לא ממש מדברים, בלי שלב המריבה.
הוא פשוט לא מסוגל להתמודד. לא מסוגל להבין,
שהדבר היחידי שאני מחפשת בחיים, כל החיים,
זו פינה שלי, שיהיה לי בה טוב.
וזיונים, אני מוכנה לוותר על זה מהיום ועד מאה ועשרים.
עוד לא,
עוד לא,
עוד לא....
אן דן דינו
סופלקטינו
סופלקטיקטו
אליק בליק
בום.
בום בום בום
פתח את האלבום
שם תראה אותי
ותדע את שמי
1
2
3
4
5
6
7
8
9
לא יודעת להחליט מה ללמוד.
חייבת לשלם לזה או לזה, בשעות הקרובות.
צרות של עשירים (לא. לא בכסף...נו באמת)
אבל צרות בכ"ז.
נפל הפור .
אני יודעת איזה תואר יהייה לי בעוד שנתיים.
אני אפילו יודעת את מועד תחילת הלימודים.
הבוקר התקשרה אלי מישהי,
שביקשה ממני לעשות עבורה פרוייקט קטן.
תמחרתי לה אותו. נראה אם זה אכן יצא לפועל.
בכלל, השבועיים הבאים יהיו מלאי הפתעות.
מעניין אם אני עוד זוכרת איך עושים את כל הדברים האלה.
איך מתמודדים עם חיים.
קרמבו. מוקה.
להוריד את הביסקוויט
לחפון את הקצף המתקתק על הלשון.
אהההההה.
אם יש תהליך, מובנה, שאני אמורה לעבור,
אבל אני יודעת בוודאות, שאני לא יכולה לעשות את הנדרש ממני במלואו.
האם להכנס לתהליך ולנסות לעשות מה שאני יכולה או האם לא להכנס,
עד שאני בטוחה שאוכל להשלים את התהליך ולעמוד בכל הדרישות??
עד היום, הנטיה שלי, ברוב המקרים, היתה לא להכנס למצבים כאלה.
אבל כיום, אני אמורה לתת דוגמא לנוער. ובחיי שאני לא בטוחה מה נכון יותר.
אבל,
הפרומו ל"אמאל'ה",
שמציג מלחמת אוכל,
גורם לי לרצות להלאים את חשבון הבנק של היוצרים,
להרביץ לרעיונאי,
להצליף בבמאי,
לכסאח להפקה ת'צורה
וממש, אבל ממש לסרב לראות את הסדרה.
