פוסעת בעקבות האהבה

בת

אשה

אמא

חברה

כישלון כשלון כשלון

"כואב לי כל הגוף", אני אומרת לאיש השיאצ'ו שלי, כשהוא שואל לשלומי

"ומצב הרוח שלי מחורבן ביותר. כך שאם תלחץ חזק מדי, זה יגמר בבכי".

אז הוא באמת השתדל. הוא טלטל ועירסל ולחץ על שטחים ולא על נקודות

ובלון הדמעות העצום ששוכן לי בבטן, לא התפוצץ.

הוא התפרק לבועות קטנות יותר של דמעות, שהתפזרו ברחבי הגוף.

וכמה מהן, דלפו החוצה, כשישבתי על קברו של סבא שלי,

מחפשת אצלו, למרבה האבסורד, את התשובה והחיבוק הזה שכל כך חסרים לי.

והחור בנשמה. הוא, כמו החור באוזון. רק גדל.

בעצם, להגיד שאין לי מצברוח, זה ממש טעות.

יש לי מצב רוח. רע. כבד.

לא מצליחה להחליט מה ללמוד.

רוצה לעשות קורס, שכנראה לא יצא לפועל.

לא מרגישה טוב, באופן כללי

וגם לא מוצצת לו פעמיים ביום.

ממש תענוג לפתוח כך שנה.

ערב לפני יום כיפור.

מי שמכיר אותי, יודע , שלהאשים אותי בדתיות, זה ממש לא סביר.

אבל בכ"ז. אתמול, בשעה של לפנות ערב, עלינו לרגל לירושלים.

העיר הזו המפוצלת, המתפוצצת, העיר שיחסי האהבה-שנאה שלה ואיתה,

הם יותר מאשר עם כל עיר אחרת.

הלכנו לשמוע סליחות בכותל.

כבר בשעה שמונה, היה סימן למה שעומד להתרחש.

כבר אז, המקום היה מוצף אנשים. מכל הגדלים המינים האמונות והמגזרים.

תחילת המסע, היה סיור במנהרות הכותל.

שם, מתחת לאדמה, פגשנו בשי. בחור חמד, שליווה את הסיור.

שם למטה, הכל עלה. ובצד, כמו שאני יודעת, בלי שאף אחד ירגיש,

למשמע סיפורי הכיבוש והגרוש, הגבורה והעיקשות מימי בית ראשון ועד ימינו,

שם זה חזר בבום. אותו יום כיפור. בשעה שתיים בצהריים. ברחוב, בחולון.

המארש הצבאי שלאחריו ההזעקה האיומה. הריצה המטורפת הביתה,

הבניין הריק מיושביו, האימה והפחד שחשנו גיא, השכן בן גילי ואני

ואחריו, הימים האיומים, שבו הבית שימש כסוג של חפ"ק.

השמות של האנשים שנהרגו, עוד לפני שהספיקו להודיע למשפחות שלהם.

הידיעה, שבבניין ליד, ובזה שלידו ובאחרים, יש ילדים כמוני, חברים,

שעולמם, עומד להשתנות לנצח.

והפלאש הבא, לקראת יום כיפוראחר. אני בת כמעט 12, אחרי שנתיים כמעט

של ניתוחים חוזרים ובתי חולים וזיהומים ומחלה.

סבתא שלי מגיעה, עם רב שוחט ותרנגול, כי אם "לשפוך שמן בבית הכנסת"

לא פעל, אז ברור שצריך לעשות לילדה כפרת עוונות.

ואני נמלטת בפחד וזעזוע מהבית, שומעת את התרנגולת מקרקרת את נפשה

ועוד שעות רבות אח"כ, מסרבת לחזור הביתה. לדבר עם סבתא.

ואני יושבת שם, בתוך המערה, שי, המדריך מדבר ואני...אני מתאפקת.

אבל הדמעות, יש להן כוח משל עצמן. והן נוזלות. לאט. בוערות לי על הפנים.

וההסטוריה הקרובה, מתערבבת עם הרחוקה והעתיקה

ומול אבן השתיה, נעצרים ומבקשים בלב על אלה שצרכים את התפילה הזו.

בסיום המסע, הוא שואל, אם יש לנו מה להעיר לו. לתת לו משוב.

אם לא הייתי מתביישת, הייתי מחבקת את הבחור הצעיר הזה,

ולוחשת לו באוזן, שהלוואי. הלוואי ואצליח לגדל ילדים מלאי אמונה בעצמם, בעם

ואהבת הארץ, כאלה שיהיו מלאי ערכים. כמוהו.

וכשיוצאים מהמערות, רחבת הכותל מלאה עשרות אלפי אנשים

חרדים ודתיים וחילוניים גמורים. בקאפוטות ושטריימלים, בשביסים, בנות בסקיני

ונשים חסודות עטופות בתלבושות שנראות כאילו כרגע יצאנו מהשטאייטל.

וכולם. כולם מזעזעים את האויר

...אדון הסליחות

בוחן לבבות

גולה עמוקות

דובר צדקות...

מכל האנשים האלה, נעים כגוש אחד. בלי שום הבדל. נערות חסודות שטרם הגיעו לפרקן,

עם צמה ארוכה וחצאית שמכסה על גרבונים עבים, צמודות לנערות מחומצנות שיער,

בבכי. מהלב

חטאנו לפניך, רחם עלינו...

עננו, אלוהי אברהם...עננו

וקול השופר קורע את האויר ואת הנשמה

והמינידומית. היא מתעקשת, למרות ההמון, להגיע לכותל, לשים את הפתק שלה.

ואנחנו נסחפות, בין המון נשים שרק רוצות להגיע לקיר הזה. לסמל.

שרק רוצות ולו פעם אחת בשנה, להיות חלק מהדבר הזה.

ופה ושם, הדמעות שלי, עוד זולגות.

אבל הפעם , הן כבר לא דמעות אימה. הן דמעות של התרגשות.

של זיכרון, של הרגשה מדהימה של להיות חלק .



גמר חתימה טובה.

את מבשלת? הוא שואל אותי תוך כדי ראיון רפואי.

לא.

את מנקה את הבית?

לא.

את לפחות מוצצת לו פעמיים ביום?

לא.

אז למה בעלך מחזיק אותך?


כמה שמחתי שאמא שלי, שהביאה אותי אליו, בעקבות צפיה ב"אודטה",

הייתה שם איתי.

ובסופו של יום, גם הוא, כמו כל הרופאים, גירד את ראשו ואמר שהוא צריך לחשוב

זה לקח כמה שעות של התעוררות והתארגנות,

אבל בשעת צהריים מאוחרת,

יצאתי על טפי והחוקי, לכיוון שביל חוצה ישראל.

נחתנו בירידה לאמת המים של רמלה.

האופניים שוחררו מהרכב

קסדות נחבשו,

נבדקה אספקת המים והקשר

ויצאנו לדרך.

היא היתה קצרה.

עליות, ירידות, חול, דרדרת,

ושבירה.

מסקנות:

1. לא נראה לי שאני אתמכר לרכיבה.

2. רצוי לקחת גלוקומטר ואספקת גלוקוז.

3. הישבן היה נינוח על הכסא המיועד.

4. הייתי צריכה לחשוב גם על מיגון לאגו. הוא נחבל קשות מאד.


מחר סיבוב נוסף

אז לרגל החתונה המתקרבת ובאה, כמו לרגל כל נקודת ציון בחיינו הבוגרים והמאותגרים רוחבית

ולרגל יום הכיפורים המתרגש עלינו. וכיאה לכל בית ישראל שאינם חוטאים במהלך השנה.

הוחלט, ברוב קולות, על כניסה למקצה הרזיה.

ובתוקף החלטה זו, נרכשו הערב, שני זוגות אופניים. למינידומית ולאמא.

החשש שניקר בליבי, שמושב האופניים יאבד בנבכי ישבני, הורגע, על ידי רכישת מושב רב מעללים,

רב רוחב ומרופד בשפע ג'ל.

האופנים נרכשו מזן עמיד ללחצים ולמשקל עודף

ואף נוסה קסדה. כי ראש יותר דפוק מהקיים, זו כבר גזרה שהקהל הבייתי לא יוכל לעמוד בה.

וכיודע, לא גוזרים על קהל קדוש גזרה שלא ניתן לעמוד בה.

ומכאן, נרים את האופניים על ראש שמחתינו

ונתחיל לרכב מכאן לשם ובחזרה.

ואם תראו בשטח ישבן מאותגר רוחבית, מונח על מושב וגלגלים

ומנסה להתקדם ישר.

נפנפו לשלום.

ועם כל אלה שהמראה יפגע בחוש האסתטיקה שלהם...

אתם צודקים. אני אצום עוד שעה לכפרות.


ד"א,

הובא לידיעתי שכמה מקוראי הנאמנים, סוברים שאני מחתנת את בני.

ובכן, אם הייתים נאמנים דייכם, הייתם זוכרים שלפני פחות משנה הוא חגג בר מצווה.

ולמרות שלחתן את הנוער, זה רעיון לא רע. אני עוד צריכה מישהו לכסאח מפעם לפעם.

המתחתן, ילד הסנדביץ, הוא אחי והוא כבר בעל בעמיו.

והשומע ירגע.

קצת כבד לי השנה.

אני לא בענייני חשבונות נפש והכאה על חטא.

משתדלת, להיות בנאדם לאורך השנה ולתקן בזמן אמת.

השנה נראית שתהייה טובה.

החלקים המחורבים, נשארו אמנם בעינם,

אבל החלקים הטובים גדלים. מתמטית, הכל משתפר.

ובכל זאת, הכבדות, הלאות הזו שפושטת באיברי, קצת מכבידה.

ואני מוצאת את עצמי, בצאת הילולות השנה החדשה וטרם ברכתי.

אז יקירי, אוהבי ואהובי.

הטובים, הטובים יותר והכי טובים.

אלה שרק מקשקשים, אלא שבעיקר עושים וכל מי שבאמצע.

אלא שאוהבים לאהוב ואלה שאוהבים להלחם

כולכם, שמשתתפים איתי בטוב וברע במהלך כל השנה:

זיקית, ED, המלכה FM , שיר כאב, קייסי, פפריקה, מירלה ומייאקי, בודי ולולי, שקט חזק, ונוס , מאדאם T, Tיפוס, ראש השבט, TEACHER, אושה אוש ונוש, קוויני וביאינג, שושו, קטה, שלומציון, קרןאור, GI, כלבתו מחפשת, פוקה וסיבי, טיש, MEPHISTO, להבונת, קפה, מפקדת ומאסטר F, יהלום לב זהב, דום פריניון, קליבר, WHIP, אביר האור, אדמונית, ביג אן, פלאשי, ברק, חוקר, C VIEW, פרא נאור, עדי ז, WILD MAN, LOGOS וכל מי שנעלמו לי בדיוק בשניה הזו של הכתיבה....

שתהייה לכולם, לכולנו, שנה מופלאה. שהטוב יגבר על הרע

שהשיפוע של ההתרחשויות יהייה רק חיובי

שיכאב, רק כי זה נעים

שיהייה מתוק ומלוח וחריף ומר ומונוסודיום גלוטאמט

שיהייה רק טוב. הכי טוב.

שנה טובה.

זה רשמי.

ילד הסנדוויץ' שלנו מתחתן.

והיא כל כך מקסימה. מלאת נשיות ורוך וכוח.

מגיע לו, לפסטרמה שבכריך המשפחתי,

שיהייה לו קצת אושר.

במפלצת מס' 1 שלו, עוד ביום החתונה,

נתנו לו את האופציה לפרוש.

הבטחנו שאנחנו נטפל בהכל.

אבל הוא לא היה מספיק אמיץ.

10 שנים ושני ילדים אחרי,

הוא עזר אומץ.

את החתונה הזו, אני מפיקה.

באושר.

התקבלתי!!!![b]

שלוש פקולטות שונות.

שלושה תארים שונים לחלוטין,

שהבסיס במשותף לשלושתם,

הוא העיסוק באנשים.


חייבת להחליט עד סוף שבוע הבא.


יאללה, בלאגן.