פוסעת בעקבות האהבה

עוד שעתיים.

עוד שני ראיונות.

מקווה שאז, ניתן יהייה לקבל החלטה מושכלת.

פקקתחת- ככה תרגמו בערוץ הבריאות את באט פלאג.

ואח"כ, אחרי שהיא הדגימה בפמטומימה את תפקודו,

היא השאירה את הויב לנקודת ה G, עומד על בסיסו,

מרקד בסיבובים על השולחן.



הזוי

ראיון קבלה משעשע.

התקבלתי.

תואר שני.

עוד שני ראיונות לשתי פקולטות שונות

ותהייה תעודת סטודנט רשמית.



חגיגות שלב א' היום בברקודה

למרות הכל,יצאתי מהבית היום.

ארוחת בוהוריים עם חבר ,

מישהו שסה"כ, אין לנו ביחד וותק של 24 שעות.

אבל מהשניה הראשונה שנפגשנו, הכימיה פעלה.

הוא היה לצידי באחד מהמשברים הגדולים יותר של חיי ושרד.

חבר לחיים כזה.

יש לי כמה כאלה. הם מהסוג הנשאר.

שיחות וקיטורים על המציאות

ולאט, לאט, כניסה לשיחה אישית, נינוחה, זורמת,

כזו שכאילו מעולם לא נפרדנו.

ואח"כ, עוד פגישונת, עם חבר,

שנקתעה באיבה, אבל תמשיך בחמישי.

מדהים אותי לפעמים, לראות את עצמי בעיניים של האנשים האלה.

לדעת שהם רוצים, באמת להיות איתי. לא. לא לזיין...סתם להיות.

להרגיש כמה אני נהדרת וזוהרת בעינהם.

כמה הם יכולים להפקיד בידי סודות, סיפורים ורחשי לב,

שלא יספרו לאף אחד אחר.

הלוואי והייתי יכולה להתייחס לעצמי, באותו אור שהם רואים אותי.

לפחות, בהזדמנויות האלה, אני מתבשמת בהרגשה.

השיחות עם הנער הזה,

שהתחילו בכלל ממצוקה של מישהו אחר,

גורמות לי לחשוב, לתכנן ולעשות דברים,

שמזמן רציתי ולא עשיתי

וגם דברים שלמראית עין,

אינם ניתנים לשינוי.

ופתאום, אני מוצאת את עצמי,

צריכה לכתוב קורות חיים,

דקה לפני ראיון קבלה לתואר שני.

בסוף עוד יצא ממני משהו מועיל.



נפלאות דרכי הכלוב...

לגוף במצב מתפורר

דרוש ראש חלופי,

במצב טוב,

לצורך השרדות עתידית.

ניתן גם לעשות בארטר, תמורת רגל מעץ.

התקפת חרדה קלה,

הזניקה אותי מהקניון,

הישר הבייתה.

אנחת הרווחה שנשמעה

לא היתה ניתנת להתעלמות.....


פויה ויזה, פויה

שתלתי ריחן וטימין וקורנית.

ענפי עץ הליים מכופפים מכובד הפירות שעליו.

עוד מעט, באיזה ערב ,

לא תהייה ברירה, אלא,

להזמין לארוחה חגיגית,

ללא טבל ושביעית

ערוץ 29, ערוץ הבריאות בספקית המלווינת.

שעת חצות.

על המרקע, גברת בת 70 בערך.

מלאה חשיבות עצמית.

עם דעות, אפאעס, שמרניות...

מדברת על סקס.

והחלק ההזוי יותר,

היא מדגימה בכל תוכנית, אביזר מין חדש,

ומעניקה לו ציון.


ולזה הם קוראים בריאות???

ברדיו ספרו היום, על שני חוסים במוסד סיעודי בנתניה.

שנדבקו באיידס.

החוסים, כולם, נכים, מרותקים למיטות או כסאות גלגלים ומפגרים.

אחד המטפלים, אדם חולה באיידס, אנס אותם.

מעבר לסיפור המזעזע ולתוצאותיו,

התברר, שהורי החוסים שאינם חולים באידס,

לא מסכימים שאלה שנדבקו, יהיו באותו מוסד עם בניהם.


חשבתי לרגע, שמאנשים שחווים קשיים כל כך קשים,

הייתי מצפה ליותר חמלה ורגישות.

מצד שני, אולי פתאום, התחושה שיש מקרים קשים משלהם,

גורמת להם הקלה.

בכל מקרה,

מביש.