|
|
|
הארוע האחרון לשבוע זה.
בת מצווה, לאחיינית שלי. היא מקסימה.
ילדה יפיפיה אמיתית, שמצליחה לשרוד את המשפחה הדוסית המטורללת שלה.
איכשהו, היא הצליחה ליצור לה את הסביבה בה היא עושה את שלה.
רגל פה רגל שם.
גמני רגל פה ורגל עדיין שם, עם סבא שלי.
ועכשיו, אני צריכה להחליט איפה נמצאת האפלה.
"בבית המקדש, בקצה החדר,
יושבת חרש, בת ציון אלמנה.
את בנה יחידה, היא מנדנדת
ושרה שיר ערש לפני השינה..."
תשע שנים עברו מאז, סבא שלי.
תשע שנים מאז השעתיים שעמדתי מחוץ לחדר שלך,
מתפללת לכל מי שרק מוכן לשמוע, מבטיחה הבטחות,
מתחננת שיצילו אותך.
תשע שנים עברו מאז נכנסתי, לחדר שלך ואתה מוקף רופאים ומכונות מצפצפות
ואמרתי לכולם לצאת. כי לך, הם כבר לא יכולים להועיל.
ישבתי לידך סבא שלי , בכף ידך, שעוד היתה חמימה, שמתי את תמונתם של הוריך ואחיך.
אלה שלא זכו להנות ממך. אלה שנרצחו ע"י הנאצים.
זיכרם, היה לך משא ייסורים. שלא הצלחת להציל אותם. שלא נותר מהם ולו קבר.
עכשיו, לפחות עכשיו, דאגתי שבידיך, הם יזכו לקבר ישראל.
ושרתי לך. את כל שירי הערש ששרה לך אמא...
" צימוקים ושקדים,
כך מערב עד יום.
צימוקים ושקדים.
את עיניך עצום..."
היה חם היום בבית קברות ירקון. חם וצפוף.
אבל בחלקה שלך, שכבר מזמן מלאה, היה ריק ושקט.
וכמו אז, לצדך בבית החולים. כמו באותו צהריים, מול קברך הטרי,
אחרי שהנחתי למראשותיך את תמונות משפחתך,
עמדתי ושרתי לך והדמעות זלגו.
מתגעגעת אליך עד כאב,
סבא'לה.
לאחרונה, כשאני מצלמת משפחות בכלל ואת שלי בפרט,
אני מוצאת את עצמי תוהה, מי מבין הנוכחים, המצולמים,
לא יחייה יותר בעתיד הלא רחוק.
ומקפידה לצלם את האנשים האלה. המון.
שלא יאבדו.
זה ארוך.
זה קשה.
זה לוהט.
ואני הולכת לעשות את זה
ערה לאחרונה בשעות מוזרות. 8 למשל. בבוקר.
היום, בשעה המוזרה הזו, פסעתי מעדנות , בעיניים פקוחות לסדק דק,
היישר אל בית הספר של המינידומית.
ילדי השכבה הבוגרת, הכינו טקס קבלה לילדי כיתות א'.
60 יחדי כיתות א', כבר היו ברחבה. ומסביבה, מאות מבוגרים,
חמושים במיטב אמצעי התיעוד.
ואז הן עלו. בנות כיתה ו'.
הגברות הצעירות, הגו, תכננו והפיקו מסכת בריקוד.
המינידומית של, היא סופגניה רצינית. זה לא שאין בשכבה שלהן בנות מפותחות,
אבל הסופגניה, היא סופגניה. יפיפיה.
הן עולות ורוקדות לצלילי מוסיקה הכי עכשוית. היפהופ, שירים ישראליים, ושוב להיטי ריקוד לועזיים.
הבנות, רוקדות בקצב. ריקוד לא מסובך, אבל דורש מיומנות.
והסופגניה. היא סופגניה. נטולת חוש קצב או שמיעה מוסיקאלית לחלוטין.
הן מסתובבות ימינה, היא שמאלה. הן מרימו ידיים, היא מורידה.
היא יודעת שהיא לא בקצב. היא יודעת שהיא לא הן.
לפעמים זה כל כך בולט ומצחיק,
שאני נזכרת בלהקות הצבאיות מבצעות את "יוסי, ילד שלי מוצלח"
ואני לא מצליחה לעצור את החיוך. מלאה גאווה.
משהו הצליח ל בגידול של הסופגניה.
יש כאלה שיאמרו, שלגדל מינידומית, זו כבר הצלחה.
אבל אני, מהכרות אישית עם אמא שלה, יודעת איך זה להיות בלי.
ביטחון עצמי.
והיא. למרות סופגניותה, למרות החסר הבולט ביכולת המחול שלה,
למרות"גודל המעמד", לא נרתעת. היא רוקדת וקופצת ולא מפסיקה לחייך.
מרוצה מעצמה. מרוצה מהסיטואציה.
והקהל...היא סוחפת אותו בהערצה.
עומדת אח"כ מהצד, רואה אותה מוקפת בהמון אדם. חברות, ילדי כיתה א',
הורים. כולם רוצים את חברתה. כולם מאוהבים בה. והיא שולטת בהם ביד רמה ובעיקר, בחיוך.
והדמעות...הן עומדות לי בקצה העין.
משהו הצליח לי עם הסופגניה הזו.
היא לעולם לא תגיע להשגים האקדמיים, כמו המינידום,
אבל היא תמצא את הדרך לעשות הכי טוב שאפשר
והכי חשוב, היא תאהב את עצמה
הוא נגמר.
אני גומרת.
תכף ננשום לרווחה.
25.8 חתונה
27.8 בוקר: עליה לתורה
צהריים: הלוויה
ערב: ניחום אבלים/חתונה/יום נישואין
28.8 ערב: מסיבת השקה לספר שירה חדש
לילה: חזרה לבי"ס
29.8 ארוחת פרידה מהאח היותר מוצלח שלנו
30.8 בר מצווה
2.9 בר מצווה כפולה
3.9 חתונה
10.9 בר מצווה.
רבות הן השאלות הנשאלות:
מי מכיר בנק שאפשר לשדוד אותו?
איך אפשר להתלבש חסוד (לארועים הדוסיים), בלי להתמוסס?
ואיך מתלבשים כנ"ל, ולא באותן מערכות בגדים?
למה אין מגבלה בחוק על כמות הארועים שמותר להשתתף בהם בפרק זמן נתון?
עיצות יתקבלו בברכה.
בקרוב אצלכם, אהובי.
ג.
22 שנים.
היום, יום רביעי, לפני 22 שנים,
הוא חתם על שטר המכר, שהפך אותי מרכושו של אבי, לנכס שלו.
מאז, ידענו עליות קשות ונפילות תלולות
אני הייתי ילדה, עוד לא בת 20
הוא היה אדם שלם, מצטיין, אחרי קרירה צבאית מהוללת.
אני לא ידעתי להכין אפילו חביתה,
הוא לא ידע להגיד את המילים הנכונות...
ולמרבה הפליאה של רוב הסביבה
שרדנו. יחד.
אני לא קלה. ממש לא.
הוא בוודאי שלא קל
אולי זה כוחה של אהבה?
קולולולולו
אני משתדלת לא לשנוא. שינאה היא רגש מגונה ומיותר.
אני גם מגנה אלימות מכל סוג שהו.
בזבוז אנרגיה, שגם ככה לא מצויה במקומותי בעודף.
אבל לשמע הרצח של הילדה המלאכית הזו, רוז...
רשע טהור.
ומן הסתם, בתוך ימים, נראה אותם חבושי כיפה ושביס,
המקלט האולטימטיבי של פושעים בימינו,
בוכיים ומבקשים על נפשם בגין אי שפיות.
הלב מבקש לנקום.
רצון עז לשסע את האנשים האלה, המבוגרים,
אלה שהיו אמורים להעניק לילדה הזו בית, אהבה,
מקום מוגן ואוהב לגדול ולהתפתח בו.
מקווה, לזכרה,
שבתי המשפט, השופטים, רחמנים בני רחמנים,
לא יקנו את הטיעונים האלה.
ולו שיושיבו את הרוצחים, בתא כלא רגיל,
לא לטעוני הגנה,
ויאפשרו ל"טבע"
לנקום.
לא אשן בלילה, לא אשן ביום...
ולבסוף, התחלפו לי היום והלילה.
מה שסיפק הזדמנות מענגת לצלם את הזריחה המדהימה,
בין עמודי המתח הגבוה בכביש מס' 5.
מצד שני, ישנתי משעה 10 בבוקר ועד עכשיו. שינה טרופה.
פיתרון נדרש בהקדם. ואולי, אני אמצא עבודת לילה.
או, שבדומה לחמור של הרשלה, בדיוק כשאני אתרגל לא לישון בכלל, אני אתפגר.
