|
|
|
עוד 168 שעות, ארוכות.
שאחריהן טיסה של 15 שעות
למרחק של כמה אלפי קילומטרים
עם שני ילדים.
למשך חודש שלם.
מצד אחד, סוג של חופש.
מצד שני, מעולם לא הייתי מבועתת יותר
מחופשה הבאה עלי.
סשן משפחה.
לו הייתי זזה כמותה,
לו הייתי שרה כמותה,
לו
הייתי
כברה
קסאי....
מדהימה. פשוט מדהימה.
כאילו כלום. הכל חזר לשגרה.
המילים קצת רכות יותר, מילים של געגוע.
מגע עדיו. מתחשב, בודק גבולות.
היה או לא היה?
הלב, צובר צלקות.
לב מצולק מספיק,
נדון לכליה.
בטוחה שלאנשי הגופנפש, יש הסבר משכנע
לכאב הגב המפלח, שאחז בי מאמש
ומסרב לשחרר.
"את לא רואה את עצמך כמו שאחרים רואים אותך",
הוא אומרר לי, כשאנחנו מנסים לנהל שיחת הבהרה,
בין מבול הטלפונים המגיעים אליו.
"את מכרכרת,מתחנחנת, מחפשת את החיבוקים ואת תשומת הלב.
זה עלוב. זה פתאטי."
ואני שומעת את זה ומתכווצת בתוכי.
מקווה שאנשים אחרים רואים אותי,
באור יותר רך
בחילה.
קשה, חזקה.
כזו שמעיקה על הסרעפת,
מקשה על הנשימה.
ושולחת זרועות
לכיוון הסינוסים.
בחילה
של לא לבלוע
ולא להקיא
בחילה קיומית.
ומחר, יש לו יומולדת.
וזו פעם ראשונה, מזה 24 ימי הולדת,
שאני לא מתכננת, שאני לא יודעת מה ואיך.
מחר יש לו יומולדת
והאינסטינקט אומר לי לפעול. לעשות משהו
והנשמה לא מאפשרת.
הנשמה שלי תקועה בפתח "ביתו של ארנב"
לא לבלוע ולא להקיא.
וכמו שאמר ארנב לפו,
"זה לא בגלל פתח קטן מדי, זה בגלל זלילה גדולה מדי"
גם כאן, זה לא בגלל הפעם הזו, הסיטואציה הנוכחית.
זה בגלל שנים רבות מדי , שעשיתי בריק.
והכל נהייה תלול מדי
והאבנים הקטנות, אלה שבמישור רק מפריעות מתחת לנעל,
עכשיו, במתלול, הן מאיימות לגרום לי להחליק, לאבד את האחיזה
וליפול למטה למטה.
וכבר מגיל צעיר מאד, אני יודעת.
למטה, אין כלום.
בקושי 100 מילים הוחלפו.
אף מבט.
עוד השקט ממשיך
ונהייה כבד יותר,
ארוך יותר
צמיג.
המחוות הופכות נימוסיות יותר, קורקטיות.
הפחד, חוסר הוודאות כמעט משתק.
אולי הגענו לרוויה?
בטוח שזה סוף. כלשהו.
הנעלם הוא, האם זו נקודה במעגל
או נקודה בדרך.
172800 שניות
2880 דקות
48 שעות
של דממה מעיקה.
מינימום מילים שעוברות בינינו, רק כדי לקיים מארג חיים נורמאלי, לאו דווקא בשבילינו.
48 שעות שבאו בעיקבות כעס גדול, עצום. אכזבה קשה. ממך. בעיקר מעצמי.
גלים של כעס, שבוע אחרי גילויים שבעצם, היו די ברורים מאליהם.
המון דקות של מחשבות על מה שיש לתקן והאם ניתן ובכלל, האם יש בי כוח.
או שאולי רק לנשום עמוק, להוריד את הראש
ולחכות שהכאב יהייה שוב, מספיק בלתי נסבל.
ומעשה.
