פוסעת בעקבות האהבה

כרגיל, אני נופלת בקטנות.

נותנת אמון במי שלא ראויים לו.

ואמון אצלי בא עם מרחב שלם של הטבות.

שוב ושוב, אני בודקת עם עצמי. מה לא תקין בדרך המחשבה שלי.

למה דווקא אני, שממש לא ידידותית לסביבה, מתחברת בקושי,

מתחברת רק לאנשים שמזיקים.

לא ממש ברור.

אולי לקראת השנההחדשה, כדאי לעשות רוויזיה. או לפחות לנסות.

בשביל עצמי.

זה לא שאין לי מה לכתוב.

יש המון. זה רק לא ממש יוצא

וולאדי. תעשה לי סשןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

הסוס אכל לי את שעורי הבית. אולי הוא לא סוס. אולי הוא חזיר.

מי שמע על סוס שאוכל שעורי בית??

אז שלחתי את המחשב לטיפול נמרץ,

אולי שם יצליחו להרוג את הסוס החזיר ולהחזיר לי את שעורי הבית.

אז אישפזו אותו ונתנו לו מנות כפולות של אנטי כל מיני והצליחו להחיות אותו, לעת אתה,

אבל השעורים, נבלעו ואינם. עבודה שלמה שצריך לכתוב כמעט מחדש.

והמק...כמו כל מק מצוי, שאמש, עם תחילת תופעות הגמילה מהכלוב, אזרתי אומץ להדליק אותו,

התנהג בהתנשאות, אם לא נגיד בגסות רוח. כמו בתולה, נותן להתקרב, לא נותן לגעת.

בכלל, לא משהו המק הזה.

ועדיין לא יודעת אם לקחת על עצמי את הרדיו.

אם למישהו יש רעיון לתוכנית...אני אשמח.

כל כך הרבה מה לכתוב ושום דבר לא יוצא.

צריכה לסיים עבודות ולשכתב אחת שהסוס (הטרויאני) אכל.

צריכה למצוא נושא לתוכנית הרדיו שלי.

משהו שאוכל לדבר עליו במשך שעתיים רצופות בשבוע, לאורך לפחות שנה קלנדרית אחת.

וצריך למצוא נושא לתזה ולחשוב אם בכלל אני יכולה לעשות גם תזה וגם את תוכנית הרדיו.

וצריך לצלם לטובת הפרוייקט והתערוכה שבסופו.

המון דברים טובים ואצלי הלאות פושטת בעצמות שכואבות. כל כך כואבות

וזה, לא נראה שעומד להשתנות. לא בעתיד הנראה לעין.

ובסך הכל טוב. לא הכי טוב. לא נורא טוב, אבל טוב

הכל יהייה בסדר.

לא לדאוג.

מן הסתם, מי שאינו צריך רטאלין, לקיחת הכדור,

תעלה את רמת הסרטונין בסינפסות ותקפיץ אותו לשמים.

רעיון לא רע לפעמים, אבל אני מכירה אפשרויות יעילות יותר ולבטח טעימות ונעימות יותר.

מסתבר, שאני כן זקוקה לו.

מסתבר שמי שלוקח אותו, כי צריך, למעשה, נרגע.

ואז כל רעשי הרקע נעלמים

ולשם שינוי, אפשר "לשמוע" את המחשבות של עצמי, בבהירות.

וכאשר המחשבות האלה, צפות וזוהרות, ללא רקע רועש,

גם הכאב נעשה יותר נוח.

תם תם ונשלם.

אולי עכשיו יהייה טוב יותר.

עושה הכרות אינטימית עם טוויטר.

מקווה שהכלוב והפסייבוק לא יקבלו את זה כפגיעה אישית.

דבר ראשון, נשמעת המוסיקה. רועמת, מוכרת, מנחמת.

עם הכניסה למקום, מגיעות הדמעות.

אולם שלם רוקד לצלילי מוסיקה רוסית,

במין בועה שכאילו לא שייכת לכאן, אבל כל כך שייכת.

הזכרונות מסבא ומאירינה ישר עולים בראש

והדמעות זולגות.

זה לא שהכאב והגעגועים נעלמים ביומיום,

הזכרונות צפים ברגעים של טוב ושל רע, של הפתעות ושל שגרה.

אבל שם, באולם הזה, בצד האחורי של בניין תעשייה באשדוד,

בתוך הבועה הזו, שכאילו לא שייכת,

שם הם כל כך חסרים. והדמעות זולגות להן.
==============================================

מעל לעשר שנים לא פגשתי אותה,

הבת השניה של הדודה שחוגגת יומולדת.

היחסים בינהן מעולם לא היו טובים. והיא, אין ספק,

העניקה לאמא שלה, רגעים ארוכים של כאב ודאגות.

אבל איך יתכן, שאמא לא תפגוש את בתה במשך שנים?

החיבוק איתה, העלה שוב את הדמעות.

קשה בלעדיה. קשה איתה. החיים הם לא תמיד משהו לספר עליו בבית.
==============================================

אחכ, כשהרגשות נרגעים והכאב מתמקם לו היטב ובנוחות בנשמה,

אז אפשר להסתכל על הסביבה.

והסביבה שממולי מכילה שלוש בנות, שהן בעיקר רגלים.

הן עומדות לידי, והרגלים שלהן, חטובות וארוכות,

מסתיימות בערך בגובה שמתחיל המחשוף שלי.

ואני מנסה לברר עם בנות דודותי האינטליגנטיות מאד,

בעלות חזות הבטטה המשפחתית, איך...איך זה שחלוקת המשאבים ככ לא הוגנת.

זה לא שאני חולקת על האינטליגנטיות של הרגלים הנ"ל,

אבל למה לא לקחו בצד שלנו, כמה יחידות IQ , והמירו אותן ברגלים חטובות??

אין הגינות בעולם. אין.