פוסעת בעקבות האהבה

גיסתי הדוסית, המדהימה ביותר,

הוסיפה לנו למשפחה תינוק.

קבלתי אותו לידיים, כשהייה בן פחות מעשר דקות.

קטנטן, חמים, לח, פוקח עיניים גדולות.

מדהים.

נזר הבריאה.

חזרתי הביתה בנסיעה ישירה.

מורפיום אחד בלילה, להרגיע את הכאבים

אחד בבוקר , לדרך, הפכו את הנסיעה לנסבלת יוצר מהנסיעה לשם.

היה כיף.

המלון התדרדר ברמת התחזוק של החדרים והאוכל (שהיה פעם לאות ומופת),

נהייה בלתי ראוי למאכל. בבוקר נראה כמה גרם השלתי במהלך הצום למחצה שם.

מצד שני, השרות נפלא. המטפלים עושים את מלאכתם תוך השקעה אמיתית ואיכפתיות.

מזג האויר מופלא (40 והמון מעלות גם של המים) ויבש.

הלבד, מנקה את הנפש.

האנשים, כולם, שהתעקשו לשוחח איתי ברוסית בלבד, בכלל בלי לברר האם...

וסרבו לעבור לעברית, גם כשניסיתי (ולשם שינוי, אף אחד לא צחק על המבטא הישראלי שלי)

הצחיקו אותי מאד.

בסיכום, לבד זה כיף. יממלח זה כיף.

כיף לא מתקן את הגוף המתפרק שלי

ולא עוזר לכאבים.

אבל היאוש, נעשה יותר נוח.

מי היה מעלה על דעתו....

במסגרת הניסיונות להשיב לעצמי חיים עם הרבה פחו כאב,

בחרתי ביממלח, פרט לשקט ולבדידות המזהרת,

גם סדרת טיפולים שנועדו להקל על כאבים.

אחד מהם, עטיפת בוץ.

מי שמכיר אותי, יודע שאני וחול, זה ממש לא זיווג טוב.

אבל המטרה מקדשת.

הנערה הורתה לי להתפשט ולשבת כלאחר כבוד, על מיטה מכוסה בנילון.

כששבה, הביאה איתה דלי עם השחור השחור הזה.

סביב סביב, היא עטפה אותי בחומר. שחור וסמיך מאד, כמו בטון. וחם.

הנילון נכרך סביבי. סשן אמיתי.

לקח מספר דקות להרגיע את ההסטריה. אבל אחרי ההשתלטות,

הרוגע שהרגשתי, היה שמימי.

להפטר מהבוץ, היה סיפור אחר.

למעלה מרבע שעה, במקלחת עם זרמי טורבו

ועדיין המסאז'יסטית של אחרי, היתה צריכה להפטר משאריות עקשניות.

מחר סיבוב נוסף.

שלא יגמר לי.

הוא היה עורך העיתון לאנשים חושבים.

הוא עדיין נחשב.

הוא הציג את הסיפור שכתבתי, כמצטיין מאד

ובאוזן לחש לי להמשיך אותו.


ג'. זו שנשבעה אחרי בגרות בחיבור, שהיא לא נוגעת עוד בכתיבה, אם היא לא מספרים.

======================================================

עוד 36 שעות יממלח. לבד.

אין ספק בנכונות העובדה.

כמו שש' השושואיסט מהלימודים אומר:

"את נדלקת ביום חמישי, עם הכניסה לכיתה

ונכבית ביום שיש, עם היציאה"

חייבת למצוא נושא לדוקטורט,לא להפסיק את הלימודים.

(א Z, אדמורי היקר, אתה מתבקש לעזרה)

--------------------------------------------------------------------

עוד יומיים וקצת. יממלח.

"יש לך אורחת", הוא אומר לי

ואני מאמינה שזה רק הזיות מהחום שעולה מהסירים.

אבל הוא חוזר על המילים. וכשאני מבינה מי זו האורחת:


אחותו הדוסית, המחוזקת,

זו שאני לא מספיק טובה כדי שתבוא להגיד לי מזל טוב במסיבת בר המצווה של הבן שלי.

זו שהילדים היו חוזרים ממנה באימה שאלוהים עומד להרוג אותם,כי הם לא עושים את מה שהוא אומר.

זו שמרימה טלפון, רק כשצריך ממני משהו.

זו שבטוחה שהיא שליחתו של האלוהים שלה על פני האדמה,

שתכליתה להרחיד אותנו מחיי ההפקרות שאנחנו חיים

ולהעביר אותנו לחיי אושר ועושר בחיקו של הנ"ל ואם לא, שנתפוגג מהסביבה.

זו היחידה שעשויה לעורר בי דחפים אלימים. מאד אלימים



הטמפרטורה בסירים הופכת קרירה ביותר יחסית לטמפרטורה שלי.

לא יקום ולא יהייה. אחרי שעות של בישולים ולימודים, רק היא חסרה לי,

שתשב על קצה הכיסא, מבט של אימה (מהבלאגן),

גועל (מהכלבות ומחוסר הכשרות, לא ברור ממה יותר)

וביקורת. ביקורת...

והוא, הגאון...הוא ילך לאימון.

נראה אותו...

אני חושבת שהטמפרטורה של הבית עלתה במהירות ככ מהירה,

שהוא הבין, שזה לא יקרה.

מעניין איך הוא יפתור את זה...

עוד ארבעה ימים.

חמישה ימים של יממלח. לבד.

אני והגופרית והמלח והבוץ

ו 42 מעלות. בצל

לבד.

אושר.

רק עוד ארבעה ימים.

בסופו של דבר, היה כיף.

(מיד אחרי הרופא המגעיל שקבע לי תור לניתוח. מזמן לא הייתי בחדר ניתוח...)

זה התחיל בסוג של מתח. מיני. בטח שמיני. תמיד זה מיני.

ההרגשה היתה, שהוא בטוח שאני מזנקת איתו מיד למיטה.

(מעניין אם אני מכולן משדרת את התחושה הזו, או שמא זו תקלה תלויית כרומוזום Y

בכל מקרה,זה מביך אותי מאד מחד ומעסה היטב את האגו מאידך)

בחיוך ועדינות המתח התפוגג, החוקים נקבעו

ומשם היה כיף. באמת כיף.

סלבריקה. אבל איש מצחיק שלא לוקח את עצמו ברצינות מדי.

אוכל טעים, ים מהצד השני של המזגן.

לא יודעת אם זה ימשיך.

אם כן, אני אשמח ואין ספק שאהנה.

ומחר...

סיבוב בוקר עם רופא מהגהנום

ואח"כ

ארוחת צהריים עם סלבריקה

עגלגל מצחיק ומדליק

פיצוי הולם לכל הדעות

פשיטה לא אלימה על דר' גב, הניבה כרית בפרופיל משולש ושיפוע,

עם חור באזור עצם הזנב וכרית תמיכה לגב.

מסתובת בעולם כמו הומלס שסוחב את הבית שלו בעגלה.

רק שאני סוחבת את היכולת שלי לתפקד,

לצד מבטים משתאים של הסביבה.

מנגד, ביקור אצל הרופא, הניב שלל כדורים נוספים

נוגדי דלקת, נוגדי כאב, עוד קצת מורפיום

נוגדי חומציות שינגדו את הנזק שנוגדי הדלקת יוצרים בקיבה ועוד.

אולי צריך להמציא נוגד ג'ולי.

ובמסגרת 15 הכדורים שאני לוקחת ביום,

מזל שאני לא צריכה לצאת בקרוב את גבולות הארץ.

יש לי הרגשה מבוססת ביותר,

שיעצרו אותי על הברחת סמים.

וגם אם אשמור על זכות השתיקה,

אם יטלטלו אותי, שב"כ סטייל,

ישמעו את הרשרוש של הכדורים בתוכי.

סליחה...יש עו"ד בשטח?