כבר ארבע או חמש שנים שלא נפגשנו. היא ואני.
כשנפגשנו לראשונה, זה היה בחוג. אני מאחורי הישבן של המורה. היא לצידי.
היא רק חזרה משליחות בחו"ל, אישה בת גילי, עם בית ומשפחה ותינוק קטנטן,
שיצאה לברוח מהכל, לשעה של נשים.
שתינו חלקנו הערצה למורה. היא באמת היתה יוצאת דופן ביכולות שלה.
במהלך השבועות הבאים, התפתחה בינינו חברות אמיצה וצמודה.
מה שלא ידעתי, זה את הסוד. המחלה.
משך חודשים הסתובבנו יחד, אני מאחורי התחת של המורה והיא לצידינו.
היא היתה שם כשהקשרים עם המורה התפתחו לסוג של עסק.
היא היתה שם, כשהיחסים האלה הפכו לסוג של התעללות של המורה בי.
היא היתה שםכשהעפתי את המורה הזו, המדהימה, מחיי.
(אוהבת אותה כמו את ילדי, אבל לא מסוגלת לעמוד יותר בהתעללות שלה בי)
ולאורך הזמן הזה, היא עברהאת שלה. את הסוד.
רק שאני לא הייתי מודעת.
היא עברה תקופות של עשייה מטורפת. של להט בלתי רגיל. של אנרגיה של פצצת אטום.
היא עברה תקופות שקטות יותר.
ואז הצטלבו המשברים. אני , שבורה מהגירוש של המורה מחיי והיא מסתבר, מתדרדרת,
כתוצאה מהפסקת הטיפול.
ועדיין אף אחד לא סיפר לי. גם לא בעלה.
יצאנו לכנס. אני לעבוד. היא ללוות.
כבר בדרך הארוכה למלון, הבנתי שמשהו לא באמת בסדר.
היא דברה בלי לעצור. היא לא נשמה בין פסקה לפסקה. היא רצתה לכבוש את העולם.
היא ראתה את האמת בכל אחד. היא יכלה לנבא את העתיד. היא ראתה מורים חוצניים.
ועדיין לא הבנתי.
במהלך הכנס, היא התפרקה. עזבה את החדר, דרשה ממני כסף, לפצות אותה.
היא השתוללה, היא העמידה את כל באי הכנס ואנשי המלון על הרגליים.
בשלב מסויים, כשהיה לי ברור שזו לא אני, הבעיה, דרשתי מבעלה לבוא לקחת אותה.
בדרכה לרכב, נגשתי להפרד ממנה.
"למה לא נתת לי מה שבקשתי? היא בכתה. אני חברה שלך.
הבכי הזה, המשפט הזה, מהדהד לי בראש . מאז.
לקח לי עוד זמן רב וברורים, להבין מה לא תקין.
וכשהבנתי, סרקתי את האינטרנט, להבין את המחלה "מאניה דפרסיה"
הקשר ביננו נותק די קרוב למקרה.
היא לא רצתה אותי יותר בקרבתה. ואני לא יכולה להכחיש את ההקלה המסויימת שחשתי.
היום, נפגשנו, במקרה. התחבקנו, התנשקנו, שאלנו שאלות...כאילו דבר לא קרה.
אבל החומה שנבנתה בננו אז, היתה מוחשית יותר מריחות התמרוקים בסביבה.
ומאז, כבר שעות, אני לא מפסיקה לשמוע, את הדהוד הבכי שלה. אז.
========================================================
אחרי שבועיים של דום שתיקה, אמא שלי התקשרה אלי.
למרבה הפלא, מי שכנראה שעומד אחרי היוזמה, הוא אבא שלי.
נהייה סנטימנטאלי לעת זקנה.
לפני 15 שנים. 19 ביולי 2009 בשעה 16:13