מילים שנופלות על הדף

קהל של אלפים..דוחק עצום ..אנשים עוברים דוחפים נוגעים...ואני מרוכז במי שבאתי לראות..צילומים חיבוקים חיוכים..

ולפתע. נגיעה רפרוף של אצבע על הגב..

כמעט לא מורגש..והיחיד שמשך את תשומת ליבי..

מסתובב ורואה מולי את הגורונת המדהימה והיפה...

שהמשיכה הלאה בחייה בלעדיי..

המבט החצי חיוך.... האינסטינקט הראשוני שלי היה לנסות לעצור אותה..

משו במבט שלה עצר אותי ורק הבטתי בה נעלמת בתוך הקהל...

ועד היום אני מנסה להבין איך מתוך אלפי הדחיפות והנגיעות שלא התייחסתי אליהן..

רק לנגיעה הקצרה שלה הסתובבתי 

זכרון של מגע