אני אדם מאמין, אך לא דתי.
מאלו המכונים כיפה שקופה.
מאמין בקיומו של אלוהים ומדבר אתו, לפעמים פחות ולפעמים הרבה יותר.
הולך לפעמים לבתי כנסת, מניח לפעמים תפילין, אבל מאמין שהוא מקשיב תמיד ובכל מקום.
בעיקר כשהלב מבקש אותו.
השנה האחרונה הייתה מורכבת מאוד.
לצד רגעים משמעותיים, כאלו שילכו איתי לנצח, היו יותר מידי ביקורים בבתי חולים, יותר מידי פעמים בבית העלמין.
דמעתי, עד שלא יכולתי יותר.
קצת אחרי תחילתה של השנה הקודמת, הפקק נפתח.
מתוך העצב, הלב שלי דימם את הכאב ומצאתי את עצמי מדבר אתו, מבקש שידריך אותי.
לא באמת ידעתי מה אני רוצה, ידעתי שאני רוצה להרגיש שלם יותר, רגוע יותר, עצוב פחות.
רציתי להפסיק לשנוא את עצמי.
אתמול בלילה דיברתי אתו.
עד השעות של לפנות בוקר.
דיברתי וביקשתי ממנו.
קודם כל, הכרת הטוב: הודיתי לו על הטוב וגם על הכאב והצער, שהביאו אותי לבקש אותו ולהתפלל אליו.
בזכות הצער, אני מעריך הרבה יותר את הטוב.
הודיתי לו על מה שיש לי, על ששלח אלי את גבירתי, על שהכיר לי את חברי אנטי.
דיברתי וביקשתי.
עליה, עלינו, עלי.
שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה, עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ.