דוב(ר) ההרמון

הימים ארוכים, קשים, מאתגרים. 
הראש לא מרשה למחשבות שליליות להיכנס.

מפוקס במשימות, מפוקס בדרך, מפוקס בניצחון. 

והערבים ארוכים, מאוד ולא נגמרים, גם שם המשימות מנצחות את המחשבות הרעות והפחדים. 
ובלילה  כמו שהיו אומרים כשהיינו קטנים - בלילה יש בלולו. 

הוא מופיע מאוחר, במיטה, רגע לפני השינה

ובלולו הוא השאלות, החששות והפחדים.

ובלולו מפחיד ומחליש ומולו יש לי כח על אחד :
אני עוצם עיניים חזק חזק, חוזר לרגע בו חיבקתי את רגליה של גבירתי במסיבת יום ההולדת שלה. 
ומול הרגע הזה, מול החיבוק ההוא-אף בלולו לא יעמוד.

בתוך העומס והעצבים, בין הצלחה לכשלון.

לזכור שיש לי הכל.

לזכור שאני שלה.

להתרגש ממנה, ומהדאגה שלה לרכושה.

ולחייך.

עיר זרה, בארץ קרה.
אמצע רחוב מרכזי.
עומד מול חלון ראווה של חנות פטיש.
מרגיש כמעט כמו ילד עם כסף ליד חנות ממתקים, או שאולי נכון יותר להגיד חנות צעצועים.
אף אחד כאן לא מכיר אותי.
אין שום בעיה לעמוד, להסתכל ולהכנס.

ואז גבירתי שולחת הודעה משמחת.
מאוד משמחת.
ואני מחייך, כמעט רוקד.
שוכח מהחנות הממתקים  ומכל הצעצועים בעולם.
רק גבירתי על ראש שמחתי.

לילה, מאוחר. 
כמעט כולם ישנים, חוץ מהדוב.
הדוב חרמן . 

הוא כל כך רוצה לעצום עיניים, להפעיל את ערוצי הדמיון ולגעת בעצמו. 
להרגיש עצמו ליד גבירתו, מנשק את רגליה, סוגד להן ומחבק אותן, בשעה שהיא נמצאת בשיחת טלפון.

רוצה, אבל לא יכול.

כי גם אם רוחו של האישור שרתה באוויר השיחה, אישור מפורש לא ניתן.

והקקטוס שלו מורשה לפעול רק ברשות גבירתו. הוא רכושה הרי. 

אז הוא הולך ומוציא את השקית המיוחדת, עם הריח שלה, מריח, מתענג והולך לישון.
חרמן, אך אסיר תודה לגבירתו שהעמידה אותו בסיטואציה הזו וגרמה לו להרגיש מנצח.

כאשר ירדם  הוא יחלום עליה.  

 
"לכולנו יש אגו. אצל חלקנו הוא לא רק ערוץ טלויזיה"

חכם קזחי.

אין ביזוי שאינו ראוי לנשלט מול גבירתו.

להשתרך אחריה על גחונו ולנשק את עפר רגליה. 
אבל גם לעמוד במשימה הקשה הרבה יותר: שכבודו יזחל למרגלותיה.

להיות נכון לקבל בעיטה ודחיה והשפלת האגו, אבל להיות. עבורה.

ראוי לו לנשלט שתשכח מליבו המילה ביזוי, ביחס ליחסיו עם בעלתו.

 כי המילה הזו היא סמל סטטוס שראוי לאדם בעל מעמד.

ומעמדו של נשלט הוא להיות רכושה, יציר רצונה, כלי לשעשועיה ולאושרה.

וככל שיתבזה בחדרים מולה, כך ייקל עליו לשמור על כבודו מול העולם.

נ.ב. גבירתי טוענת שאני נשמע דידקטי. ואני טוען שהיא מדבקת :-) 
 
 

טעיתי. אני מודה.

לפני שהייתי שלך, חשבתי שיש בך משהו שונה, מיוחד.

כשהתחלתי להיות שלך חשבתי שאת מיוחדת ויוצאת דופן.

אמרתי  שאת גיבורה.

לא הייתי קרוב.

את יותר, גבירתי. 

הרבה  יותר.

יש רגעים שהזמן צורב בזכרון.

ויש רגעים, שתוך כדי התרחשותם אני יודע שאנצור ואצרוב בזכרון.

כמו הרגעים שלי איתך, גבירתי.

תודה.

הלשון שכמהה לרגעי העונג, הנפש שמתמלאת אושר, העיניים שמרוות צימאונן מלהביט עליה,הגוף שמתרונן ממגע ידיה- כל אלו הופכים כעבור ימים מספר לגעגוע, בהתחלה צורב בצורה נעימה, ואז חורך את הנשמה כמו סכין מלובנת על העור, כמו גחלים לוחשות מתחת לרגליים. 
יותר מ 40 שנה, שלא טעמתי את טעמך  ובכל זאת גדלתי יפה (נו טוב, סביר 😄 )

 ועכשיו, עכשיו הטעם שלך, מגע ידיך, היופי שבעיניך הם כמו אוויר נקי בראותיי.

מה עשית לי, גבירתי?
 
 

גיטרה מונחת בצד החדר. 
אלמלא הייתה הפוכה ועליה מפה, הייתי אומר מונחת כאבן שאין לה הופכין.
ומעל המפה שמעל הגיטרה, שלל בובות קטנות וכל מיני פיצ'יפקעס ששמים על מדפים.
עם הזמן מיתריה של הגיטרה בדימוס רופפים, גם הגיטרה כמעט שכחה שהיא גיטרה ולא מעמד בובות.
.ביום בהיר אחד, באופן כמעט מקרי, מישהו מחליט לאוורר את המפה מישהי אחרת מזהה את הגיטרה, לוקחת אותה, מסירה אבק, בוחנת אותה היטב, מתקנת ומותחת את מיתריה, מכוונת ו...מנגנת.  
והיא פורטת עלי, מרגשת אותי, אני מרגיש תחושה של ביטחון ושייכות, כפי שמעולם לא חשתי.  
 ופתאום מופקים ממני צלילים כמותם מעולם לא יצאו, כמו שרק גיטרה אסירת תודה יכולה להפיק, כאשר אומנית פורטת עליה.
אסיר תודה לצאת מחושך לאור.
 אני יודע שלמרות שגבירתי יכולה לקרוע את מיתרי, היא בוחרת לפרוט עליהם בעוצמות הכי חזקות בהן לא יקרעו.
אני גיטרה, גבירתי.
שלך.