|
|
|
גבירתי היא תרד.
תרד, הירק הירוק הזה, זה שילדים מפחדים ממנו.
הקרבה אליה, מגע שפתי ברגליה, הקול שלה ומעל הכל שביעות הרצון שלה.
היא התרד שלי, זה שהופך אותי חזק כמו פופאי.
ואני שואל עצמי, אם אני כל כך זקוק לתרד שלי, מכור אליו בשביל להיות חזק.
האם אני חזק או חלש יותר?
חז"ל נהגו להגיד שאדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו.
אני יותר אידיוט מח' וברוך השם גם עדיין לא ז"ל ואני אומר שגבירה ניכרת ברגש שהיא מפגינה, ברגש שהיא מעוררת, ובצורה שהיא מגרשת.
נתחיל מהסוף, הקישטא של גבירתי הוא מהמדויקים שיש: שילוב של קלילות ואסרטיביות.
היכולת שלה לרגש נמצאת לחלוטין במקומות הפשוטים, היומיומיים, הלא בדסמים ועם זאת כיוון שאני רכושה -הכי בדסמים שיש.
בכל יום מחדש היא מעוררת בי תשוקה, הערצה, רצון אין קץ לתת לה.
ומצליחה לעשות זאת בצורה כמעט נונשלנטית. כיוון שזו היא.
היא מנגנת בי, פורטת עלי, מרקידה לי את הלב לפרקים ומעמידה אותו בדום מתוח לפרקים אחרים.
והכל מתחיל מליבת הדברים: הרגש שהיא מפגינה.
היכולת הכמעט לא מתמטית שלה לשלב חיבה ודאגה עם דקדקנות, קשיחות, ירידה לפרטים ושליטה מוחלטת בקצב, הופכת אותה בעיני לאנושית ונשגבת באותה עת.
אני נפעם ממנה, מתרגש ממנה, מרגיש אותה ומרגיש בזכותה.
כזה אני: לא חז"ל, אבל כן אידיוט בר מזל.
חלק גדול ממכרי וחברי יטענו שאני טיפוס ורבאלי.
אני אחד שיודע לנסח בד"כ את המחשבות שלו בצורה בהירה.
למען האמת, זו תוצאה של עבודה קשה, כי אני סוג של מאחז עיניים, הורבליות שלי היא לא פחות מבגד, תחפושת.
ככל שאני קרוב יותר אל גבירתי, כך לבושתי אני מאבד מהיכולות האלו.
כאשר אנחנו מתכתבים אני בטוח יותר, כאשר אנחנו מדברים בטלפון, אני נוטה להיות קצת פחות קשקשן ובטוח.
כשאני יושב מולה אני טובע בעינייה (וגם זה שיפור, כי בהתחלה לא היה בי אומץ גם לזה) וככל שאני קרוב יותר אליה, לבושתי אני מאבד את היכולות ובמקום מילים קוהרנטיות אני מוציא הברות וצלילים לא לגמרי ברורים.
לאחרונה נזכרתי בהקשר הזה שבהר הבית נמצאת אבן השתיה, שעל פי האמונה ממנה הושת העולם, על האבן הזו היה מונח ארון הברית.
כבר כתבתי בעבר שאני מתבעס נורא מהטרנספורמציה המוזרה שעובר הקול שלי.
אבל אם אני קיים עבור גבירתי- וגבירתי נהנית לראות ולשמוע אותי ככה, איך אני יכול להתעבס.
כשאני קרוב לגופה הענוג של גבירתי, אני נמצא הכי קרוב למהות היותי, לאבן השתיה שלי, לסלע קיומי.
וככל שאני קרוב יותר,נוגע יותר כך אני מתפשט מהורבליות, ואז אני הכי אני.
הרגשות מציפים אותי ואני חש חסר אונים וחופשי באחת, רוצה לחבק, לנשק ובעיקר לבכות מאושר.
הצורך שלי לחבק את גבירתי, להתקרב אליה, להרגיש אותה הוא עצום, כמיהה של ממש.
מעולם לא היה בי כזה צורך, מעולם לא נזדקקתי כל כך למגע, כמו שאני זקוק למגע ידי ושפתי בגופה.
כמו שכתב המשורר-צמאה נפשי .
ומשהנפש הצמאה הזו לוגמת לרוויה, היא מתכנסת לתוך עצמה, שותקת, בוררת מילים, אך מתקשה להוציא אותן בצורה בהירה כי המוח עובד בתדר לגמרי.
במובנים מסוימים אני חווה שכרות .
ואז אני מרגיש איך נפשי רווית נחת.
מאושרת.
כשהנשלט נכנע לגבירה
תמיד הוא אומר לה,
חוזר ואומר לה
כמה היא אדירה
כשהעבד חוטף מהמלכה
תמיד הוא אומר לה,
חוזר ואומר לה:
כמה את מלקה
את כל כך מלקה
ורק אני מרוב אהבה שותק...
כשצייתן משרת רודנית
תמיד הוא אומר לה
חוזר ואומר לה
אז כזו אדנותית
את כזו אדנותית.
כשהדוב רואה את גבירתו
תמיד הוא אומר לה
חוזר ואומר לה
את כל כך טובה.
את הכי טובה.
ורק אני מרוב אהבה שותק...
אחת האניגמות הגדולות ביותר, היא זו הקשורה ליכולת לבנות צוות.
זו יכולה להיות להקת רוק, קבוצת כדורסל או צוות עובדים.
לא פעם אנשים טובים ומוכשרים מאוד לחוד יהיו יחד כמו שוקולד ועמבה-לא טוב .
חייבת להיות איכות על מנת להצליח, אבל לוא דווקא חיבור של הנגנים או שחקנים הכי טובים ביחד יצור את הליהוק הנכון, זה שיוותר על האגו שלו, (אבל לא על כולו) למען המטרה.
הנהגה נכונה ובעיקר התאמה היא העושה את ההבדל. וכשזה קורה –זה קסם.
אתמול, בדרך הביתה הרהרתי לא מעט במה שקרה שעה קלה קודם, אולי בעצם 8 וחצי חודשים ושעה קלה קודם.
אנחנו שונים,אנטי ואני, מאוד שונים, אש ומיים כמעט.
אבל עם הזמן- גם הרבה פחות שונים מאשר היינו בנקודת התחלה.
שנינו ביחד וכל אחד לחוד השתננו, הוספנו אלמנטים, למדנו לתת לכל אחד מקום, בלי לוותר על שלו.
אתמול כבר אפשר היה לראות איך אנחנו מתואמים יותר, איך כשהוא יונק מעלה אני מענג מטה, איך אנחנו מבינים אחד את השני כמעט בלי לדבר(אם כי הרעשים שאני מוציא עדיין מחרפנים אותו...)
אבל, בעיקר לא יכולתי להפסיק לחשוב איך גבירתנו הצליחה לגרום לקסם הזה.
איך הלא טבעי עד לפני חודש חודשיים הופך טבעי ונכון כל כך, רק כיוון שזה קשור בלהשביע את רצונה.
פתאום לנגן ביחד את מנגינת עינוגה של גבירתנו, זה כיף.
היה כיף אתמול. מואי כיף.
פעם, כשהייתי צעיר, שרירי ושעיר במקומות הנכונים, שאלתי חבר בדווי לנשק "תגיד, בחיאת דינק, איך אתה מסתדר עם 3 נשים? אני בקושי מסתדר עם חברה אחת"
התשובה שלו פחות רלוונטית, מה שיותר רלוונטית זה שכמה וכמה שנים אח"כ מצאתי עצמי מהצד השני, ביחד עם אנטי, בהרמונה של גבירתנו מילונגה.
ביום שקולרתי, היתה שאמרה שהיא לוקחת פופקורן.
אין טענות, טבעי לצפות לקרבות תרנגולים.
הרבה פחות טבעי לחשוב על כל דבר שהוא פחות מקינאה ויריבות מרה.
שמונה וקצת חודשים אחרי, אני מסתכל על אנטי ורואה בו חבר ודמות.
שנה וחצי שהוא רכושה, הוא היה שלה כאשר קולרתי.
היה שם, ומתוך נאמנות לגבירתנו ואצילות אין קץ קיבל אותי, חיבק אותי והיה איתי ברגעים קשים. חבר של ממש.
האגו שלו קיים, הוא גדול וראוי, אבל אנטי מספיק חזק כדי לפרגן, לעודד, להיות חבר.
ובכל פעם אני נפעם לראות איך הוא מתפתח, מרגש ונשאר יסודי,מדויק ודואג.
אם כבר הרמון ? אז איתו.
בכל יום מחדש הוא מוכיח כמה הוא ראוי להיות רכושה של הגבירה מילונגה.
מברוק חבר, אני מצדיע לך.
(ואחרי שריככתי אותך...) מנשק את רגלה (הימנית) של גבירתנו.
ברכות, גבירתי.
I
העניין עם קולר, מעבר לסמליות שלו, הוא שאליו מחוברת בד"כ רצועה.
המקולר מובל ע"י היד שאוחזת ברצועה.
כיוון שהוא מודע ליחסי הכוחות,( או שעבר סוג של אילוף) המקולר לרוב לא ירגיש ברצועה, אבל כאשר היד שאוחזת ברצועה תהיה מיומנת, הוא יהיה מודע לה.
II
הכניעה היא לא אירוע טבעי, אנחנו רוצים להיות חופשים, או לכל הפחות לעשות את מה שאנחנו אוהבים.
זה שאני אוהב ללקק רגליים, לא עושה אותי נשלט.
גם לא הנכונות והרצון להשתחוות, או לחטוף פה ושם הצלפה.
הנכונות שלי לעשות את הצעד הלא טבעי ולהכנע, באמת, היא זו שהופכת אותי לנשלט.
לעיתים משהו חיצוני מושך אותך אל האינסטינקט שלך, כמו שנניח כלב יראה חתול וינסה לרדוף אחריו.
ואז היד המיומנת שאוחזת ברצועה תתן לו משיכה אחת שתזכיר לו את מקומו ושיוכו .
III
הקולר שלצווארי אינו פיזי, כמוהו גם הרצועה שמחוברת אליו.
היד שאוחזת ברצועה לעומת זאת, אמיתית לחלוטין.
במיומנותה הרבה, גבירתי מאפשרת לי לחוש טבעי ונשלט כאחד, אני מצידי למדתי ללכת בקצב ההולכה שלה.
נעים לי לחוש את שליטתה, את העובדה שידה הענוגה והחזקה אוחזת ברצועה.
אבל לפעמים זה קורה והאינסטינקט גורם לי לשכוח לרגע או שניים את יחסי הכוחות וסדרי העולם החדשים שלי, אז גבירתי יודעת לתת משיכה הגונה ברצועה הלא נראית.
ומחזירה אותי באחת למקומי.
מיד לאחר שאני מתעשת, הלב שלי מדמם מצער.
לא המשיכה כואבת, אלא העובדה שהאינסטיקט ניצח אותי, שכניעתי המפוארת הובסה.
אבל בעיקר, על שציערתי את גבירתי.
IV
בלילה מאוחר, רגע לפני שגבירתי נרדמת, רגע אחרי שדיברנו וליבנו את העניינים, רגע אחרי שהתחננתי למחילתה, רגע אחרי שהבטחתי ללמוד וגבירתי נעתרה לתחינותי, כניעתי הזילה דמעה של אושר: להפתעתי נפלט לי הזרע בלי שנגעתי באיבר שמזה שמונה חודשים שייך רק לה.
הסערה נוכח דברי שר החינוך הרברפי בנושא המוסקסואליות, ובעניין טיפולי ההמרה העיפה אותי 8-9 חודשים אחורה.
אז בתוכי חיו 2 דמויות – אחיתופל היומיומי, המכובד לכאורה ורוסו הנשלט הבזוי, או כמו שאחיתופל היה מכנה אותו "המפלצת" .
אחיתופל שנא את רוסו, רוסו שנא להיות מורעב.
כשרוסו היה מורעב הוא היה מפריע לאחיתופל לתפקד, וככל שאחיתופל היה מאכיל את רוסו, כך היה גובר תאבונו.
התוצאה היתה איש מתוסכל מאוד, שונא עצמו במידה רבה.
איש שעסוק בלנסות להשביע את המפלצת, ולשנוא אותה ואותו רגע אח"כ.
לא הייתי הומוסקסואל אף פעם, אבל כן הייתי הנער הזה שלא מרוצה מהנטיות שלו, ששומר אותן בסוד, שמנסה לחנוק את המפלצת שבכל פעם היתה מוצאת טריגר לצאת דרכו ולהחזיר אותי למדמנת השינאה העצמית.
תקופות קילור בעבר הצליחו לגרום למפלצת להשאר "שבעה" ולאחיתופל להשאר בשפיות.
אבל גם אז היתה שינאה עצמית.
האם היה או ישנו איזו תהליך שיכול היה ל"רפא" אותי? ובכן, לא יודע. סביר להניח שלא.
אבל, אם היה כזה ומישהו היה מוכיח לי שהוא עובד? הייתי משלם אז לא מעט כסף על מנת להרפא.
הרצון להיות "רגיל" תסכל, עצבן, גרם להערכה עצמית נמוכה, למרות שבמקומות מסויימים גם דרבן להצליח יותר.
בחודשים האחרונים זה אחרת, גבירתי הצליחה לאחד כמעט לחלוטין את אחיתופל ורוסו.
את שניהם ככל הנראה בלע הדובון שהפכתי להיות.
אין רעשים, אין מכות, אין שינאה עצמית.
יש גאווה.
על מי שאני ובעיקר על כך שאני שייך לה.
במדינה מתוקנת, במקום הרברפי, לשרת החינוך היו קוראים הגבירה מילונגה.
אם כבר להיות חסר אונים, אז שהאונים האלה יהיו אצלך, גבירתי.
כי אחרת זה פשוט לא כיף.
1. הפכים מתקרבים.
היא מסודרת, מאורגנת, מדויקת, קפדנית, אני פחות.
שמונה חודשים אחרי, היא נשארה אותו דבר.
אני מוצא עצמי משייף, מסדר, מפסק, ומנסה לדייק.
גם בשיחות עם אחרים.
הפערים קטנו, כי אני זזתי לכיוונה .
שלה 24/7 .
2. הכי חדה.
מעטים האנשים שביקרו אותי בצורה חדה כ"כ, חדה וכואבת, כמו גבירתי.
בשלב מאוד מוקדם של "התרכושתי" לה, הבנתי את זה: היא אומרת אמת, גם כשהאמת שורפת.
ומול האמת הזו יש לי 3 אפשריות:
לברוח, להתכחש ולהתווכח....או מה שעשיתי מיד: לקבל בהכנעה, להקשיב ולנסות לתקן.
זה לא הופך את הביקורת לפחות כואבת, זה רק הופך את הכאב למשתלם.
3. האמת.
כאשר אני יודע שרק האמת מדברת, שאין מחמאות חינם אני מחבק כל מחמאה ויודע להעריך אותה .
כשהיא אומרת לי שאני חכם, גם יום עצוב הופך לשמח הרבה יותר.
הכאב החד מהביקורת, הוא מחולל האושר במחמאות.
4. הכי טובה.
הסיבה שמהר מאוד הפנמתי את העובדה שכדאי לי לקבל את הביקורת של גבירתי באהבה והכנעה (מעבר לעובדה שהיא ישרה וחכמה), היא שגבירתי היא אדם טוב. מאוד.
כשאתה יודע שאתה מקבל ביקורת מאדם טוב, שרוצה לשפר אותך ולא להקטין אותך, אתה צריך להתגונן פחות.
גבירתי באה בטוב, ממקום טוב, על מנת לעשות טוב, בכל ההתנהלות שלה, היא טובה. .
ובמילים אחרות : כשהיא מדברת, אני מקשיב.
5. מילונגה. ביחד אנחנו צוות.
אודה ולא אכחש: כאשר גבירתי קילרה אותי, המחשבה הראשונית שלי הייתה תחרותית.
כנשלט אולפתי בעבר בכמה דרכים, נשלט צריך לדעת להתכוונן על פי רצונה של גבירתו.
כאדם "אולפתי" מגיל 0 לתחרותיות וניצחונות.
גם כשנשלט בעבר רציתי להיות הטוב ביותר של גבירתי.
המחשבה הראשונית הזו נקטעה בשלב מאוד ראשוני שלה, גבירתי רצתה שאלמד להיות חבר של אנטי, מחשבה די מוזרה עבור שני נשלטים של אותה גבירה.
8 חודשים אחרי, לא ברור איך אפשר היה לחשוב אחרת, השיחות הקבוצתיות, התמיכה ההדדית, השיחות של אנטי ושלי כל אלו הופכים את הביחד לקסום ומרגש.
חוץ מזה? שאי אפשר באמת לנצח את אנטי. הוא אלוף.
6.לתת חיים.
אם הייתי תינוק, והייתי נולד ביום קילורי, עוד מעט הייתי יוצא לאוויר העולם.
בפועל אני חי 8 חודשים.
7. שפר עלי גורלי.
יש דברים שאם לא היו חייבים להתרחש, לא היו יכולים להתרחש.
הרבה פעמים אלו הדברים הטובים ביותר.
התערבות שמימית, הצטרפות מקרים, נגיעה אלוהית, או גורל...
העובדה שאני רכושה של גבירתי, למשל.
8. תודה, גבירתי.
