סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

דוב(ר) ההרמון

אתמול היה דוב ויהיה גם מחר.
הכי דוב בהרמונה של הגבירה.
לפני 5 שנים. 8 ביולי 2019 בשעה 19:29

מבט על רגליה מלמד שלמות יצירה מהי?    

רגליה, כמו פוסלו בידי אומן מוכשר והיו ליצירה החד פעמית שלו, זו שגם אם ינסה לא יצליח לשחזר. 

בטח שלא להתעלות.
הליכתה היא שילוב מופלא של סקסיות וקלאסה.

 שילוב מופלא, בין  גאונות ושלמות היצירה ובין ביצוע אצילי מעורר הערצה.

אבל למרות שלמרגלותיה נפלתי שדוד, למרות שאל רגליה אני עורג..... לא בגללן נכנעתי לה.

 

ידיה הן ממתק לנפש ולגוף.

רכות ממשי, נעימות כל כך, ועם זאת עוצמתיות.

עד שמבלי משים, הפכתי להנד פטישיסט.

מרגע שחשתי במגע ידיה הבנתי שאני מכור.

כמו חתלתול שמייחל לליטוף, בכדי להתכדר כמו כדור צמר...רק בגרסת הדוב הגדול.

 מייחל כל יום מחדש לרגע בו תלטף אותי, בו אוכל לנשק את ידיה. בהכנעה ואהבה. 

אבל לא בגללן נכנעתי לה.  

 

שדיה בנויות לתפארה, מעוררות רצון וחשק לחזור לגיל ינקות, או לכל הפחות לינוק בגיל בגרות.

אבל גם לא בגללן נכנעתי לה.  

 

עיניה, הן תכלית הטוב.

כשאתה מביט בעיניה אתה רואה את טוב ליבה, את עומקי חוכמתה. 
כשאתה מביט בעיניה אתה יודע שאתה רוצה לטבוע בהן, כמו באוקיינוס של דבש.
אתה רוצה לטבוע בהן, כי אם כבר לטבוע, אז בעיניה. 
בחוכמתה, דרשה כי אביט בעיניה. 
אחרי מבט אחד לתוך עיניה, השפלתי מבטי. 

נכנעתי. 

באותו רגע, צורב (ומתוק כל כך)  של תבוסה 

ידעתי כי על רגלי לא אצא מכאן.

מכאן אצא רק על ברכיי. 


ומאז ברוב טובה קיבלה תחינתי.

להתפלש כעפר לרגליה, לנשק בתאווה את ידיה, לציית לה באהבה, לינוק ממנה תורה ולסגוד לגופה בתאווה נפשי נזקקת.

גאוותי היא להיות רכושה.

של האישה הטובה והחכמה הזו

צאן מרעיתה. . 

להביט בעיניה הטובות, לטבוע בהן ולדעת :

הדום לרצונה, אני מייחל להיות.

חיוך על עיניה, אני רוצה להעלות. 

 

מבט אחד בעיניה הטובות. 

ואחריו כניעה מתוקה.

לפני 5 שנים. 7 ביולי 2019 בשעה 20:06

"תסמוך עלי" אני אומר לו , הוא אומר שהוא סומך, אבל המבט בעיניו מסגיר שהוא מפוחד. 

" לסמוך זה לא להגיד שאתה סומך. לסמוך זה לעשות משהו, גם אם זה משהו שאתה חושש ממנו ולדעת שמי שאתה סומך עליו לא ייתן שיקרה לך משהו רע"

אני מסביר לו, ותוך כדי מבין שאני מסביר לעצמי את מה שאני חש כלפי גבירתי.

 

 .

 

לפני 5 שנים. 2 ביולי 2019 בשעה 19:02

היא צעדה באצילות, וליבי איים לפתוח בשביתה.

גו זקוף, הליכה בוטחת, של גבירה אמיתית, היה לה ביגלה מעל הראש. .

בסרטים היו מוסיפים להליכתה מוזיקה, במציאות שמעתי את הלמות ליבי. 

ידעתי שאני רוצה להיות שלה, אך פחדתי כל כך לקוות.

רציתי לרדת על ברכי, לבקש להיות שלה, אך פחדתי.

השיעור הראשון היה ללמוד לבקש ולהתחנן כשאני רוצה. ורציתי באמת. 

 

מהרגע בו לקחה אותי, והפכה אותי שלה, היא מוליכה אותי ברצועה לא נראית, בנתיבים קסומים.

יודעת להיות קשוחה, וקשובה, מצליפה, ומלטפת, ובעיקר אמיתית.

להיות שלה זה ללמוד להקשיב, לשתוק, לדבר, לבקש, להתחנן ולקבל את פסיקתה.

וחוכמתה, רגישותה, טוב ליבה, ודיוקה מפעימים אותי, הופכים אותי להיות כלי בידיה והיא האמנית .

נוגעת בנימי נפשי, מנגנת בי, ומפיקה ממני צלילים שלא ידעתי שאפיק.

גורמת לי להעריך כל שניה שאני שלה, כל שניה איתה, גורמת לי לאהוב  אותי. כי אני שלה.

הפוסט הזה, מוקדש לך, גבירתי  הנערצת.

לפני 5 שנים. 1 ביולי 2019 בשעה 13:25

 

לא פשוט להיות חזק.

כי כשאתה חזק מצפים ממך לעמוד בהכל, "קטן עליך" הם אומרים על כל דבר.

ואם חלילה לא הצלחת? אז ישאלו "מה קרה לך?" 
אז אתה מנסה להיות חזק ולהיות בלתי שביר, כמו שהיה כתוב על סביבוני הפורפרה שהיינו משחקים איתם כשהיינו קטנים.


ולפעמים עצוב לך, ולפעמים עייף ולפעמים איכסה לך ולפעמים בא לך שכל העולם יתפוגג, לאיזו שעה או שעתיים.

אולי יום יומים. 
אבל העולם לא מתפוגג כלל, להפך הוא צובא על דלתותיך ודורש את ליטרת הזמן, והיחס, כי קטן עליך. 
כי הוא רגיל שקטן עליך, ושאתה שם עבורו, כי אתה חזק.

אתה לא פורפרה מסקוקה(סדוקה), את בלתי שביר! 

יש מקומות, יש רגעים, בהם אתה רואה אדם חזק ברגעים שהוא קצת יותר חלש ופגיע ואתה מבין עד כמה עוצמות יש בו.

דווקא הפגיעות מלמדת אותך, יותר מכל עוצמה אחרת שהוא הפגין.

לפעמים, האנשים הכי חזקים יודעים שכדי להיות בלתי שבירים –יש רגעים, ומקומות בהם מותר להם להיות קצת פחות חזקים, קצת פגיעים, קצת עצובים. 
כי שם יבינו אותם, ולא יגידו "קטן עליך".

לפעמים אני רוצה להיות הכי חזק.

 
 

לפני 5 שנים. 26 ביוני 2019 בשעה 20:04

"דובי, אתה בוהה" היא אמרה בטון שאחריו אי אפשר להתווכח. 
בכל זאת ניסיתי. 

והרהבתי עוז וניסיתי להסביר ולהתגונן. 
ואיכשהו, כמו חמסין ביולי נכנעתי.

והודיתי. 
רק שאז כשבהיתי, לא בהיתי סתם.
 אגרתי מבטים, רגעים.

והפקדתי אותם בקופת חיסכון מיוחדת בזיכרון. 

וכמו מצרך נדיר ויקר ערך, משל היו פטריות כמהין נניח, אני מקפיד להשתמש במתינות.

פעם פעמים ביום אני עוצם את העניים ומוציא מהזיכרון מבט שאגרתי.

עוצם עיניים, ומנשק.

 

  

לפני 5 שנים. 26 ביוני 2019 בשעה 17:43

דחוף:  
מישהו מכיר האקר?  אנטי זקוק להצלה.
בלי שהוא ירגיש או ידע, מישהו נעל לו את הטלפון, שינה את הסיסמא של המייל ושל הכלוב.

ועכשיו, כשהוא לא יכול להגיב, לענות או לדבר עם גבירתנו... אני יכול להיות איתה לבד.

בקיצור - אם מישהו מכיר האקר, שיפנה אלי!  (רק פעם אחת :-)  ) 

ואני אשמור את המספר לעצמי. 

 

 

 


 

לפני 5 שנים. 26 ביוני 2019 בשעה 10:15

1. השורות האלו אולי ישמעו קצת מתנשאות.

קצת כמו אלו שכותבים מדריכים להצלחה עסקית, או איזו חארטה אחרת.

אני לא כזה, גם אם אני נשמע לרגע..

חוקי השוק החופשי (היצע וביקוש בעיקר) הופכים את היכולת של נשלט "לבחור" לו שולטת לכמעט לא קיימת. 

הצורך להישלט,  והחרמנות, עשויים לעיתים לחנוק את ההגיון, להשתיק את האזעקות.

בייחודכ מהצד הצייתן והניכנע.

ועם זאת, להישלט זה לתת את עצמך, את השליטה למישהי אחרת. 

קצת כמו לתת את ההגה.

המישהי הזו חייבת להיות ראויה, ואחראית.

כזו שתוכל לסמוך עליה, באמת. 

 

 

2. בניגוד למה שנהוג  לחשוב: ליפול זה לא כואב.

יש משהו מאוד נעים בליפול.

כל אחד צריך מידי פעם להרגיש משוחרר, נטול שליטה.

הבעיה היא לא הנפילה, אלא הנחיתה שבסופה.

היא כואבת, ומשאירה צלקות שונות.

לעיתים מרסקת. 

 

3. כשאני של גבירתי, אני לא פוחד.

לא  פוחד לאבד  את השליטה.

לא פוחד ממה יקרה, אם וכאשר תסשן אותי.

להכנע זה לתת לה את הכח, ולא לפקפק.

לא לפחד, כלל. 

כיוןן שאני יודע שאני בידיים טובות, ובעיקר אחראיות.

אני יודע שגבירתי לא תתן לנחיתה לגרום לי לטראומות.

להיות של גבירתי זה לחוש את הכיף שבנפילה, של איבוד השליטה.

ולסמוך עליה שלא אתרסק בסופה.

לפני 5 שנים. 26 ביוני 2019 בשעה 4:45

אני כותב אותי, פתוח וחשוף.

לא תמיד קל להיות חשוף ופתוח.

בטח כשאתה נזקק.

אבל, הרבה יותר קשה לא לכתוב.

להשאיר את עוצמות הרגש האלו אצלך.

להרגיש איך היא נוגעת בי, חושבת עלי.

להרגיש איך בזכותה אני מחייך גם כשאני עצוב.

לדעת שהיא דואגת לי, באמת.

עושה לי תשוקה אדירה לתת.

לדעת שגבירתי אולי יכולה להיות אכזרית לפעמים, אך תמיד תמיד היא טובה.

לדעת שככל שיכאבו חציה, אקבל אותם באהבה 

כי חצים של אמת היא יורה.

אני חשוף כמו ים, אבל כמו בים את הסודות האמיתיים והיפים רואים כשצוללים לעומק.

לכאן מגיעות אדוות הרגש, הקצף שמעל המיים.

וגבירתי צוללת בי.

לפני 5 שנים. 24 ביוני 2019 בשעה 10:14

לפני השיחה אני ושותפי קובעים אסטרטגיה, אני הקשוח יותר, הוא הרך והמלטף.
מתחילת העסקה זה השטנץ.
אני זה  שמאיים להפיל את העסקה, ומכתיב את הקצב, הוא זה שמנסה למצוא פתרונות. 
הם מדברים איתו,  כי הם חוששים ממני, ומנסים מידי פעם לפייס אותי.

במהלך השיחה אני מוצא עצמי מרים קול, צועק.
יותר מהתכנון.
כעס אמיתי.

לא משחק.

אני לא אוהב אותי צועק, לא אוהב אותי עצבני.
אבל יש רגעים שזה יוצא לי, ואז אני רועם כמו הר געש שהלבה התבשלה בו טוב טוב, לכדי מרק רותח, ועצבני במיוחד.
כזה הוא אחיתופל: 

שילוב של מחשבה ואסטרטגיה, כמעט קרה, עם פתיל ארוך יחסית, שבסופו הרבה חומר נפץ.
אנחנו מסיימים את השיחה.

 

אחרי 10 דקות אני מקבל הודעה מגבירתי, היא זמינה.
אני ממהר להתקשר.
ופתאום כמו סל קניות מפעם שמתקפל לתוך ארנק,  אחיתופל נעלם לו, ויוצא רוסו.

שקט יותר, מדבר קטן, מקשיב בקשב, מנסה לא להתפרץ לדבריה.
מרגיש את העוצמות שלה, ואת התשוקות שלי אליה,  והצורך שלי להיות שלה.
ויותר מכך: את הרצון, והצורך שלי, להשביע את רצונה


רוסו לא מתכנן אסטרטגיות שיחה, ובטח שלא מרים את הקול, ולומד להיות צנוע, ועניו.
לומד לבקש, להודות שאני זקוק, להקשיב יותר טוב, לשתוק, לקבל ביקורת.

רוסו רוצה שגבירתו תחייך. 

 

רוסו הוא פתיל קצר שבסופו חבית לבה בוערת, של תשוקה וכניעה לגבירתי.

רוסו מדבר לפעמים על עצמו בגוף שלישי.

ותמיד תמיד, נוצר באהבה ,כל רגע שאני רכושך, בעלתי. 

 

 

 

 

לפני 5 שנים. 20 ביוני 2019 בשעה 20:31