דוב(ר) ההרמון

הסדרה שוברת הקופות (או שבעצם זה היה אנטי ששבר גם את הקופות): אהבה, צחוק, כאב, וחברות מפתיעה. 

כאן, כאן , וכמובן שכאן . 

תודה שליהקת אותי, גבירתי. 

תודה על החברות, אנטי. 

ואף על פי שמעולם לא התפשטתי מולך, גבירתי,  אני חש עירום ועריה.
מעולם לא הייתי כה חשוף, ולא מוגן.
אפילו עור אין עלי.

מילותייך נעימות מכל, מרוממות אותי, אך גם צולפות בבשר נשמתי.
ולא רק שאני חשוף, חסר הגנה, אני מקבל אותן בכניעה, ידי מאחורי ראשי, לא מנסות למנוע מהכאב לפלח את נשמתי.

איני מתרכז בכאבי, אני מנתק אותי ממנו. 

לא מאפשר לו להסית את תשומת ליבי. 
אני מקשיב להן, למילותייך, מפנים אותן, שותה אותן, גם כשהן מרות מלענה.

מתקן דרכי.

כי דברי אמת, הם דברייך גבירתי הנשגבת.

אמת כואבת מכל שוט, ונשמתי נדרכת ומכילה אותה.
קשים, נעימים, מרים, ומתוקים יסורי אהבתי לך, גבירתי.
וגם כשמילותייך צורבות בבשרי, אני נחוש להחזיק חזק, להקשיב, להפנים, ולא לעזוב.
אעשה הכל על מנת לרומם את רוחך, למלא אותך בגאווה, עד שמילותייך הנעימות ילטפו את גופי הערום.

הבעיה הכי גדולה בסיטואציה הזו של סכנת חיים מוחשית  כמו בתקופה הזו, זו המודעות.

המחשבה שצריך להיות מוכן כל רגע, שאסור שזה יתפוס אותך לא מוכן.

לחשוב כל רגע על מקומות מילוט, לחשוש משטחים פתוחים.
לחוש ניצוד, כמו ברווז במטבח...

לדעת שבכל רגע אנטי יכול לתפוס אותי .

יש מצב שאני נשלט בלאי.

בזמן שרוב הנשלטים מפנטזים על שוטים, עקרבים, ואולי על להיות קשורים ולהסתובב בגלגל המזל הזה של הלונה פארק. (רק אני חושב בלונה פארק 'איזה קטע אם היה קשור לגלגל הזה מישהו'? )

ואני? אני חושב על כמה אני רוצה לחבק את רגליה.

מנשק, בטח מנשק.
מתוך הערכה, והערצה.
אוהב כל מ"מ בה, מנשק בתאווה כ"כ מ"מ שבחסדיה גבירתי הרשתה לי לנשק.

אבל הכי הכי? אני רוצה לחבק את רגליה של גבירתי.

להיות קרוב ולחבק.  
מרגיש שמהחיבוק הזה אני נטען באנרגיות  אדירות של טוב שיגרמו לי להאיר את העולם.

או לפחות אותי .

הדבר הכי יפה* ביחסים בדסמ"ים, זה הקטע שהרצון הכי גדול לעשות עבורה, להיות שלה, ולהיות הכי טוב שאני יכול,  מגיע בכלל ממקומות, ורגעים לא בדסמים בעליל.

גבירתי,  את מרגשת לי את הלבלב, בכל פעם מחדש. 

*טוב, אמנם (כנצר למשפחה בריטית ענפה)  בד"כ אני נוטה לאנדרסטייטמנט, אאבל אולי הגזמתי טיפה, רק  הפעם. 

אז הדבר הכי יפה (בעיני),  ביחסי עם גבירתי.

אריה בכלוב, הוא אריה לכוד.
כל זמן שהוא אריה, הוא עודנו מסוכן.
גם אם יקפוץ דרך טבעות אש הוא אריה  מסוכן.
כזה שאם יהיה  רעב מספיק יאכל אולי אפילו את המאלפת שלו, ואם לא בטח שאת אחד הצופים.
כיוון שהוא אריה.

דוב מובל בשלשלאות, הוא דוב שניצוד.
אולי אפילו מאולף.

השלשלאות ימנעו ממנו לפגוע במישהו.
הן שם, כיוון שהאינסטינקטים שלו הם של דוב.

ואני, גבירתי, לא רוצה שלשלאות, ולא כלוב.

אלך אחרייך כבול בגאווה, אם זה מה שתרצי.

הכלוב יהיה לי ארמון פאר, אם רק תורי. 

אבל אני רוצה להיות שלך.באמת. 
ללכת אחרייך בלי שום צורך ממשי בשלשלאות, או כלובים.

להיות שלך, להיות עבורך.

אני רוצה שתסמכי עלי.

רוצה שאת, גבירתי, תהיי האינסטינקטים שלי.

היא לא צריכה שוט, ולא חייבת בגדי עור.

שבטה הוא לשונה, והיא לא חוסכת בו.

אך גם לא עושה בו שימוש רק כיוון שהיא יכולה.

דברי חכמים בנחת נשמעים, ושלה על אחת כמה וכמה.

הצלפות לשונה חדות, כואבות ושורטות מכל שוט.

כזו היא האמת.

וכשהיא מצליפה בי, אני יודע שזה הזמן להקשיב.

היא לא משחקת, היא לא מתיימרת להיות מה שהיא איננה.

ולא צריכה להיות מה שאיננה, על מנת שאחשוב שהיא כזו .

היא אמיתית, טבעית, ויותר מהכל מדוייקת.

מחמאותיה אמת, וכן ליבי רוקד כשאני זוכה להן.

עליונותה לא מוטלת בספק לרגע.

דווקא כי אינה מנסה לצעוק אותה.

נפשי צמאה לה. כל הזמן.

לכל דקה איתה, בכל אספקט, או מדיה אפשרית.

לקולה, למגעה, לעיניה, לחיוכה היפה, כשהיא מחייכת הנשמה שלי מחוללת.

אני מתגעגע אליה, כל יום, כל דקה.

גם כשאני איתה.

כמו גמל למיים, אני אליה.

נוצר רגעים, אוגר, על מנת לפרוק ולשחזר בהמשך.

מיים הם חיים, גם הרגעים שלי איתה.

צמא אליה, ולעולם לא ארווה.

אני בר מזל, חכם.
בר מזל שזכיתי לכך שאת, גבירתי, לקחת אותי.

בר מזל להיות רכושה של גבירה כה מיוחדת, כל כך יפה.

 פנימית, וחיצונית.  

וחכם מספיק, על מנת להבין איזה בר מזל אני.

להיות הכי טוב שאני יכול, ואז עוד יותר.

ואז עוד. 

להיות ראוי לתואר.
כדי לא להזדקק למזל .

הרגע הזה, שאתה מציע מיוזמתך לעשות משהו שאתה מתעב.

אתה יודע טאבו של עשרות שנים פלוס, נשבר.

גבול ישן וטוב, שנמחק, ואינך יודע מה יישאר ממנו מחר.

זה עלול להיות מדרון חלקלק, אתה יודע.

אתה פוחד. משקשק.
אבל כבר הצעת, אי אפשר לסגת.
אתה לא רוצה לסגת.

היא יודעת את זה, היא נהנית מזה.

ואז הרגע הזה של הסבל המתוק, ולאחריו הרגע הזה שאתה מתרגש .

הרגע הזה,  שאתה מראה לה, (אבל קודם כל לעצמך), כמה רחוק אתה מוכן ללכת.

קוראים לזה תשוקה, ואמון.

הרגע הזה, שהלב שלך רוקד את ריקוד ההודייה.

שום דבר חומרי לא ישווה לרגע הזה. .

נ.ב

עכשיו אני לא מופתע שאנטי אכל כרובית...

 
הכניעה האמיתית היא כניעתה של הגאווה.

הגאווה שלי היתה פגועה, אולי פצועה, אבל גם אז היא היתה, (ועודנה) גאווה של אלוף.

לא סמרטוט, לא אפס, אלוף. עם תעודות, הצלחות, וצלחות. 

היצר יכול לרצות, התשוקה יכולה לבעבע, החרמנות יכולה לטשטש, אבל זו אינה כניעה.

רק כשהגאווה מרכינה ראשה, מקבלת את הדין, ונכנעת,  רק אז אתה נכנע באמת.

ואחרי שגאוותי נכנעה, למדתי להקשיב באמת, ולקבל באהבה את הצלפותין  הכואבות של הביקורת שלך, גבירתי.  

בלי האינסטינקטים הטבעים של התגוננות, בריחה, ותירוצים. 

מקשיב, מקבל, לומד, מתאמץ. 

 להיות מה שתרצי, לחשוב איך שתרצי, לשמוע את קולך בתוכי.

להשתנות.

לפני 5 חודשים גאוותי נכנעה בפנייך, גברתי.

היום, גבירתי,  גאוותי  היא בכניעתי לך.