בשבילי... רק בשבילי...

כל חיי חיפשתי את הבית שלי.

שבו אוכל לחלום חלומות.

שבו אוכל לפרוח.

שהלב שלי והראש שלי יהיו זהים.

הבית שבו אגדל , 

הבית שבו אהיה אני , 

אוציא את המלאכים שבי.

מקום שהשדים לא יצאו החוצה.

מקום שבו אהיה מאושרת .

והנה, מצאתי.

אך הבית לא פנוי לכניסה.

ניתן לבקר בו רק מדי פעם ,

להיכנס אליו לכמה שעות או ללילה.

וככל שאני שוהה בבית זה נהיה קשה יותר לעזוב.

כמה אפשר לא להיות בבית ?

גם אם אסע למדינה רחוקה ואחווה שם חוויות מסעירות ,

אני רוצה את הבית שלי.

אני רוצה להתעורר בו ,

לישון בו.

אני רוצה לפתוח את הדלת בסוף כל יום..

קשה לי , לא להיות בבית.

אני לא מצליחה לנשום טוב כשאני מחוץ לבית.

לא מצליחה להיות מאושרת.

הגעגוע מוריד את הדמעות.

הלב שלי מרגיש כלוא.

אני מתגעגעת הביתה.

ויש עוד דרך ארוכה לפני...

אין לי יוזר אחר.

אבל בטוחה שאכתוב כאן בקרוב..

מחזיקה את עצמי לא לדבר על זה.

לא לשתף .

לא לתת לזה מקום לפגוע בי.

לא לתת לזה להרוס.

בכל פעם שזה צץ,

מחכה לשמוע את קו הסיום.

ואז ,

מקשיבה לך,

בוחר בדרך שלך,

מחליט להאריך את הזמן.

כמו עצם בגרון.

לא נושמת.

כאובה.

זה הדבר היחידי שאני לא יכולה לפרוק מולך.

הכאב היחידי שלי שאני מתמודדת איתו לבד.

בשקט.

בדממה.

באיפוק.

עם מיליון מחשבות איך אני לא מתפרקת.

איך להחזיק את עצמי ולא לומר דבר.

איך לא להראות לך את הכאב הזה שאתה מעביר אותי כשאתה בוחר בדרך שלך.

שאתה בוחר בעוד דקה , שעה, ביום, בשבוע ,להיות שם.

איך הציפייה הזו מתחילה להחליש אותי.

מציפה בי רגשות.

מציפה בי מחשבות.

עד מתי ?

כמו עצם בגרון.

האם תגיע לקו הסיום ?

האם אחזיק מעמד עד אז ?

חצי חיוך,

גרם לי לפנות אליך,

לראות אותך,

להביט במבט עמוק,

להסתכל לתוך נפשך,

חיוך מלא,

גרם לי לפתוח את ליבי אליך,

ללמד את עצמי שקיפות ,

ללמוד ללכת,

צעד אחר צעד,

מסע למידה על שחרור.

קיבלתי אותך,

מקביל שלי,

חצי שלי,

נפשי התאומה.

הושטת את ידך,

כדי ללמד אותי איך לא לפחד.

נתת לי את כתפייך,

רק כדי לדעת איך להישען.

נתת לי את ליבך,

כדי לדעת איך לאהוב.

קיבלתי אותך,

מתנה משמיים.

יכולה להסתכל עליך שעות,

על העיניים שלך,

הן אומרות הכל ,

מספרות סיפור,

לפעמים אתה לא צריך להסביר.

דרוש רק להסתכל עליך,

על ההבעה שלך,

לראות אם יש בה עצב שמחה או כאב.

מרגישה אותך גם מרחוק.

זה קורה לפעמים,

שעובר לי משהו בגוף שפשוט מרגיש אותך , את המצב הנפשי שלך.

זה אחד מהדברים שמחזקים בי את ההרגשה שאתה הוא היחיד.

אני סומכת עליך , הבנתי את זה הרבה בפגישה האחרונה.

אתה מפחד עליי יותר ממני.

אתה נזהר.

אתה מכיל ומבין וקשוב.

אני עובדת על עצמי בשביל הקשר הזה.

בדרך שלי.

מנסה למתן את הקשיים ומחזקת את עצמי באמונה שאתה מרגיש כמוני.

שאתה רוצה אותי כמו שאני רוצה אותך.

ולכן זה רק עניין של זמן ואני לא לבד מחכה.

אז נושמת..

מתמלאת בכל רגעי הטוב שאנחנו צוברים יחד.

בכל שיחה שלנו יחד.

אתה לא נבהל בקלות .. אני מתה על זה.

היציבות שלך מביאה לקשר הזה הרבה טוב.

כרגע אני במיטה..

מחכה

לכל הרגעים שתקרע אותי

לכל הרגעים שתנשק אותי

לכל הרגעים שתזיין אותי ואת הפה שלי.

לכל הרגעי שיכרות שלנו,

לצחוק שלנו, לשיתופים , למבטים..

המבטים שלנו!!!

אענה לשאלתך מאתמול " כן , כל מי שמסתכל מבין שמדובר בזוג חרמנים".

בא לי להירדם עם הקול שלך.. 

עם הליטוף

עם האהבה שלנו

שמתעצמת מיום ליום.

בא לי ,

להסתכל עליך שעות.

כשמסביבי מלא אנשים

אבל אני לבד

בא לי לברוח..

להיות עם עצמי.

להיות באמת לבד.

2 עולמות.

חיה כך ,בשני עולמות.

בעולם אחד אני קודם כל אמא ,בת ,אחות.

בעולם השני אני פשוט אני.

בעולם אחד אני מסתתרת.

בעולם השני אני חופשייה.

בעולם אחד אני מפחדת.

בעולם השני אני מרגישה בטוחה.

בעולם אחד מרגישה חצויה.

בעולם השני מרגישה שלמה.

מתי הם יתחברו ?

והעולם השני יכנס לעולם האחר ויתן אור.

מרגישה איתך אושר עילאי ורגע אחרי קושי עז להכיל את הפרידה ממך.

בא לי לעצום עיניים ,לדמיין יחד, לא זמני ,לא רגעי.

יחד,תמידי.

לשכוח מכל הקושי שמחכה לנו בהמשך.

תמיד הרגיש לי שזה לא נכון ללכת צעד צעד כשבא לי לרוץ.

אולי רוב האנשים לא יסכימו אותי .

אבל זו אני , הלב הפועם שלי מנצח כל פעם מחדש את השכל.

אני נאלצת לא לרוץ אחרי הלב שלי.

כי הלב שלי מקשיב לך.

הולך אחרי מה שלך נראה שנכון ,גם אם זה מכאיב לי.

אמרת לי פעם שהיית אימפולסיבי כמוני.

כל מה שעבר לי בראש זה כמה הייתי רוצה להיות איתך באותם רגעים.

אולי ,רק אולי, היינו כובשים יחד את העולם.

העבר שלך בנה אותך.

העבר שלי רמס אותי.

והיום , אני נזכרת בעצמי מחדש.

אימפוליסיבית ,רגשית,מלאת אש ותשוקה עם רצון עז לחוות , לגלות , לאהוב.

משהו בי מקווה שתחזור ליצר הטבעי שלך.

היצר הזה שהיה נותן לי את שני העולמות שלי יחדיו.

או שאולי אני טועה ,

ואני צריכה לרסן את עצמי , לא לאהוב אותך כל כך, לא לרצות אותך כל כך.

להנמיך את הלהבה.

אולי אז אגלה את האיפוק שלך גם בי.

אולי אז הכאב שאני בלעדיך יהיה נסבל יותר.

אולי אז אכיל בשלווה את שני העולמות בנפרד.

עדיף להיות צודקת/טועה ?

השאלה שתמיד מהדהדת לי בראש.. 

הרבה זמן לא כתבתי כאן.

אולי זה בגלל שאת כל מה שאני מרגישה אני כותבת לך באופן אישי.

ועדיין..

הרגיש לי שזה צריך להיות מונצח בבלוג הזה.

לפעמים אין לי מספיק מילים שיתארו את ההרגשה שלי כלפיך.

אין לי מספיק ידיים שיספיקו כדי לגעת בכולך.

אין לי מספיק חורים שתזיין אותי דרכם.

ומספיק שפתיים לנשק אותך.

אין לי ממך מספיק.

מכל האהבות שיש לחלום , ביקשתי לי אותך.

זה השיר שמתנגן לי ברקע..

מתאר בדיוק את ההרגשה שלי.

נזכרת במפגשים שלנו.

במפגשים שגורמים לי להיות באופוריה.

שלפעמים משתיקים אותי ואני מנסה רק לנשום.

לעקל את כל הטוב הזה.

זוכרת שהתיישבתי עליך היום..

נישקתי אותך, ליטפתי ..

הרגשתי איך אני רוצה את הרגע הזה לכל החיים.

הפרידות ממך קשות לי.

אני מנסה לא להישבר .

להתאפק.

להמתין.

להיות שמחה בחלקי.

קשישון שלי,

אהבת חיי.

מי יתן ותהיה לצדי בקרוב..

תסכול ,

לא הכל בשליטתי,

לא הכל בשליטתו,

הרצון שלנו מתמודד עם קשיים,

קושי לא לממש.

לא קל,

להתגעגע.

לא קל,

לאהוב בלי לממש את האהבה,

לרצות בלי לממש את הרצון.

זו רק ההתחלה..

מתמודדת,

עם תסכול.

הלוואי,

שזה יפסק.

כל שנה השכלתי.

מכל בחירה למדתי, את שגיאותיה ואת השגיה.

לא תמיד הקשבתי,

חשבתי שבחרתי נכון,

התעלמתי מהרע,

ראיתי רק את הטוב.

זו אהבה ?

זהו רצון,

להילחם כשאין צורך.

לריב ללא סיבה.

רצון,

להוכיח שצדקתי.

שבחרתי נכון.

לא הקשבתי, לקח לי שנים להודות.

שטעיתי.

התעלמתי מאחרים, חלמתי חלום שהכל יהיה בסדר.

ועכשיו ?

העיניים פקוחות לרווחה.

אני רואה הכל .

את הבחירות שלי ,

את הטעויות,

את העיוורון ,

את האגו.

היום אני בוחרת נכון.