לפני 17 שנים. 25 בנובמבר 2006 בשעה 14:14
וכלום לא השתנה....
טוב, בעצם זה לא ממש נכון.
החיוך חזר, לא ממש זדוני, אבל חזר...
ואתה ואני יכולים.
זה לא קורה הרבה, אבל אנחנו יכולים.
אבל התיסכול עוד גר בתוכי,
והעצב גם.
אולי
הם לא יעזבו אף פעם... אולי טוב להם בי.
ובמקומות אחרים, לא פה, אני מגרגרת לפעמים. צוחקת גם.
פה אני מרשה לעצמי לפרוק.
מה שאי אפשר להגיד...
אחי הקטן.
אהבה שלי.
אם הייתי מפרסמת את הזיונים שלנו
הרייטינג היה עצום.
אנשים אוהבים קינקי.
אבל
אתה ואני יודעים
שזיונים זה לא הכל.
ואהבה כמו שלנו
באמת אין הרבה.
החופש שאתה נותן לי בתוך הכלא הזה
החופש שאני נותנת לך.
הכאב.
הפחד שצץ בעיניים החומות שלך
בכל פעם מחדש.
הפחד שעולה בבת הקול שלי.
החיבוק.
כשאתה גומר
בתוכי.
הכל אח קטן שלי.
הכל.