חייך וחיי. עכשיו.

אני בת שמונה.

חופש גדול.
עושים אצלנו שיפוצים.
מחליפים את הקרמיקה במקלחת.
לצבע תכלת עם עננים.
מזעזע.

הפועל שעובד, קוראים לו דאוד.
יש לו שפם וריח של זיעה חריפה.

בוקר אחד, כשאני מתעוררת דאוד קורא לי:
"בואי הנה ילדה, תחזיקי לי רגע את השבכטל"
אני באה. עומדת לידו. מחזיקה.
אחרי כמה דקות
הוא פונה אלי, לוקח את השפכטל,
מניח אותו על הרצפה למרגלותי
ובעיניו מבט אחר.
מבט רעב.
אני מכירה את המבט הזה, פוחדת.
מפסיקה להסתכל עליו.
הוא נוגע לי בכתף בידו המזיעה.
אני קןפאת.
הוא ממשיך ללטף
וידו יורדת לתוך הגופיה שלי.
הוא אוחז בשד הקטן שהתחיל לצמוח לי
וזה כואב.
הוא ממשיך
ופתאום אני מרגישה את ידו השניה על הפיפי שלי.
אני עומדת והמבט שלי עובר ישר הלאה.
לא מסתכלת עליו ולא עלי.
הוא משפשף את שתי הידיים על הגוף שלי.
פתאום הוא מתנשף ומפסיק.
"קחי 5 לירות. לכי תקני לך סוכריות"



אני מתקשרת לאבא לעבודה
ומספרת לו שדאוד נתן לי כסף לסוכריות.
"זה בסדר ילדה שלי, זה אני ביקשתי ממנו לתת לך".