חייך וחיי. עכשיו.

ומתי יהיה לנו קצת שקט
מעט שלווה...

אמרת שלא משנה מה אתה חש,
תמיד אתה ילד עצוב.

לאמשנה מה אמרתי, באמת לא משנה,
שנינו יודעים, שאני ילדה עצבנית.

(אז הייתי בשבילך, עכשיו שמה אותך בצד ומדברת עלי... אני רואה ת'חיוך שלך.... עכשיואני מותק)

כשאמא שלה מתה, בתאונת מטוס, היא נאלצה לטפל בשלושת אחיה שנשארו וגם באביהם.
היתה לה ברירה ?
מישהו עשה לה הנחות, כשקבע שאחרי הכל זה התפקיד האמיתי של חייה ?

ולי יש רק אח אחד ואין לי אבא (בלי קשר למה שיש לך)
אז למה כל היללות האלה, דמ איט ?

ככה.
כי קשה לי.
כי אני עצבנית וחסרת מנוחה.
כל הזמן.
גם כשטוב לי - אני כועסת.
ובעצם, כשרע לי אז טוב לי.
כל אחד והתסביכים שלה (ממש לא שגיאת כתיב, אולי באג של ציניות).

מה בעצם רציתי לאמר ?
לא ממשחשוב, אבל אני מתגעגעת.
לקינקיות.
ואני יודעת שזה לא יחזור.
אתה עשית לנו (גרסא עדינה) מה שהיא עשתה להם.
ואני יודעת שזה טוב - לשנינו. ונכון גם. לשנינו.
אבל אני מתגעגעת.
ואני יודעת שאם וכאשר תקרא,
תהיה שניה אחת בה גמאתה תתגעגע (אם תצליח לשים את הפחד בצד...).

אני אוהבת אותך.