יומן מעקב

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=169107&blog_id=26128

בערך מאה פעמים התחלתי לכתוב תגובה לפוסט שלה, ובכל פעם זה לא יצא טוב. עד שהחלטתי שככל הנראה מה שצריך להיכתב ראוי לפוסט שלם ולא להיבלע כתגובה בפוסט אחר.

את מה שהיה לי לספר לה, שלחתי במכתב אישי וארוך למייל שלה, אני מקווה שהיא (כן את) תמצא לנכון לקרוא אותו.

קראתי את התגובות לפוסט שלה ולא הצלחתי להבין איך אנשים מרשים לעצמם להיכנס לנעליי ולקבוע שהחלטתי נובעת מתירוץ או חוסר יכולת להתחייב, או מכל מני סיבות נוספות ושונות שלא ממש בא לי לפרט כאן.

כאילו *אני* צריך להתנצל על כך שהיא מצאה לנכון למצוא מפלט ומקום לספק צרכים מסויימים אצל מישהו אחר, כאילו *אני* צריך להתנצל על כך שמצאתי את המקום להשאיר את כל זה מאחור ולתת לנו הזדמנות לבנות הכל מחדש, כאילו *אני* זה שצריך להתנצל שהיא קוראת בשמו לא פעם אחת, אלא במשך לילה שלם (ונראה אתכם מבליגים על זה).

בשבת כשהיא שלחה לי את השיר שבנושא היא נגעה בי בטירוף (ומה שכתבתי לך בהקשר הזה יישאר בינינו), בכלל השבת כולה הייתה מאוד מחברת. אולם שוב בפעם השניה מיד כששחררתי, וריחפתי, והרגשתי -->חטפתי. אין לי שום כוונה להשוות את סף הסיבולת שלי לזה של אנשים אחרים, אבל לי זה לא מתאים.

זוגיות היא הרבה פעמים עניין של תזמון, לפעמים פגישה מקרית ברמזור מובילה לאהבה גדולה ולפעמים גם שני אנשים שממש מתאימים נפגשים בתזמון גרוע. לפעמים כל מה שצריך זו נק' זמן אחרת כדי שהדברים יצליחו - גם לנו זה יקרה,יחד או לחוד, מי יודע ?

אין בי טינה, ולא כעס או שנאה, רק תחושת פספוס ואכזבה.

ויש בי גם תקווה,
לאורך כל הדרך הייתי מאוד מחובר לרגשות שלה ולכאב שלה. אני מקווה שהיא תמצא את העוצמות לתעל את כל הרגשות והכאב דווקא למקומות טובים,לטפס למעלה, לממש את הסיכוי להינצל.

אני מאחל לך את כל הטוב שבעולם, כי בלי קשר לכל מה שקרה הוא מגיע לך.

ואני,
אני אעשה בדיוק את אותם הדברים שאני מקווה שהיא תעשה ואתמודד בדרכי שלי...