רגעים של אני

אבדתי.

אני לא מוצאת את דרכי חזרה.

הפחד הכי גדול שלי זה לאבד אותו,
אבל מה אני עושה שאני כבר מאבדת את עצמי?

אני מסתכלת על המסך, לבן על שחור, בלי דגשים ובלי צבעים, רק פשוט, רק רגש,
וכל מה שאני רואה מול עיניי זה את המשפט הזה "מאבדת את עצמי",
כאילו שהוא גדול יותר, לבן יותר, עבה יותר.

אני מרגישה שכל דמעה שמתגלגלת לי על הלחי היא כמו יהלום שחורט על זכוכית.
אני שרוטה מהדמעות שלי, מדממת, מצרפת לשקיפות של הדמעה טיפה של דם.

אני מרגישה לבד, שאני לבד, שאני יחד, שאני באמצע גדוד של אנשים.

אני לא יודעת מה לכתוב, אני רק יודעת שזה המקום היחיד שהוא רק שלי ואני יכולה לב?כות את עצמי לדעת בתוך המילים,
מתוך הלבן על השחור, מתוך האדום שמלכלך את השקוף, מתוך התהומות שאני מכניסה את עצמי אליהן.

פעם ידעתי לרפא את עצמי, ידעתי לזהות מה לא עובד ולגרום לזה שהוא יעבוד.
היום, אני כל כך אבודה שאני לא יודעת איזו חזית לתקוף קודם, לתקן קודם.

בינתיים אני רק תוקפת את עצמי.

שמעתם פעם לב נשבר?

היום שמעתי את הצליל שזה עושה.

זה ממית.

אחרי הרבה זמן של שתיקה, ירדתי אתמול למטה, הלכתי לגינה וישבתי על הספסל עם משקה מרענן וחפיסת סיגריות,
התחלתי להרהר לתוך החושך בגינה והתחלתי להבין.
הבנתי שאני כבר הרבה זמן לא מוצאת את הכיוון שלי בחיים, יושבת בצומת דרכים וחיה את השגרה שלי,
מחכה שמשהו יבוא.
איפשהו בכל הלוחמה שלי מול התהומות של החיים איבדתי את מי שהייתי,
איבדתי חיות, איבדתי חשק להנאה, הכל משעמם, הכל אפור, אין טעם לאוכל, אין תשוקה למגע.
התשוקה היחידה היא לכל דרך לאלחש את המציאות, לאלחש את רגשות, לשקוע בתוך מים ולצוף.
אני מוצאת את עצמי כותבת פה רק שאני במצוקה, אני קוראת את הבלוג שלי אחורה ורואה רק עצב, יאוש
וכמה אנשים שאכפת להם ממישהי שהם לא מכירים.

זה נותן לי תקווה.

למרות שאני מרגישה שבחיים שלי אין לי את האכפת הזה, אלא רק אנשים שטוענים א' ומתכוונים ל-ב',
אנשים זרים פה עשו בשבילי יותר מאנשים שאני קשורה אליהם בקשר דם.
איבדתי/סיננתי (עוד לא החלטתי איזה מהם) אנשים שהיו קרובים אלי מאוד, לא למוות אלא לבחירה.

הבחירה שלי לנתק אנשים עושים לי חרא בחיים ופוגעים בי וחושבים שאני ואזה או ארונית בעולם הזה, שהם יכולים לזרוק, לשרוט, לפצוע ולעד אני אהיה שם לספוג את זה.
הייתי צריכה לעשות קרב עם המצפון שלי שתמיד רוצה לסלוח לאנשים להגיון שלי שאומר שזה לא יפסק לעולם.
ניצחתי/הפסדתי (עוד לא החלטתי איזה מהם) והרחקתי את האיש/אנשים האלו.

אני לא יודעת אם אני רואה את הדברים כמו שהם או מגזימה, אני לא יודעת אם אני בן אדם של חושך או של אור,
אני לא יודעת אם אני אצליח לפתור את זה או שאתקע פה לעד, אני לא יודעת אם אני אוהבת או נאהבת,
אני לא יודעת אם אני יודעת לאהוב, אני לא יודעת אם אני עושה את זה נכון או לא, אני לא יודעת אם אני תומכת מדי או פראיירית.
אני לא יודעת אם בחרתי נכון או שעשיתי את הטעות של חיי, אני לא יודעת אם החלומות שלי אומרים משהו או שהם סתם חלומות.

הבלוג הזה מבולבל, אולי כי אני מבולבלת.
אני מחפשת איזה ספר, מפה או מדריך שיוציא אותי מהעבדות הזו לבעיות שלי.

הערב בחרתי בפתרון באמצעים טבעיים הנספגים בריאות.




נכון אני חלשה?

אני לא פאסיבית כלל וכלל,
אני נלחמת, כל הזמן, כל רגע,
עשיתי שינויים בחיי, השתנתי לטובה,
אני יודעת גם לטפוח לעצמי על השכם שצריך.
מעבר לטפיחה על השינוי הקטן שעשיתי בעצמי (אך משמעותי לסביבתי) הכל קורס, הכל מתקלקל, אני מתערבלת ונשאבת לתוך התהום הזו.
היה איזה שבוע או שבועיים שבהם הרגשתי שזהו, נגעתי בתחתית, התבוססתי שם בבוץ, נלחמתי להתנקות ממנו- והנה אני מתחילה בעליה חזרה למעלה.
אתמול נשברתי- כמה אפשר להלחם? ובכמה חזיתות צריך להלחם עד ש"מותר" להשבר?
תודה לך mephisto על המילים החמות שלך ועל החוזק שאתה שולח לי במילותיך..

נגעת בי, בפנים.
הרבה זמן לא נגעו בי, תמכו בי, נתנו לי יד.
למרות שאיננו מכירים טרחת לשבת ולכתוב תגובה מהלב.

בהיתי לשחור הזה בפנים ואני כבר במלחמת התשה נגדו הרבה מאוד זמן..

אני כבר זמן מה מתבשלת.
מחכה לרגע שאוכל להתחיל לטפל בי באמת, ברצינות. מחכה ליום שאוכל לפתור את הבעיות שבי, אלו שדורשות התערבות מקצועית.
אני שונאת את מה שנהייתי, שונאת את הקליפה שלי, שונאת את המקום שאני נימצאת בו -מכל הבחינות.
אני מרגישה כישלון, לא אישה, לא נשית, קשה, מעיקה, לא שפויה ודפוקה באופן כללי.

עצוב לי ורע לי,
חיי רק התחילו וכבר הכל שחור.
כן, אני יודעת- העולם לא פייר.

לפעמים, אבל רק לפעמים- הייתי רוצה שמשהו ילך לי.

לא, אין הגיון בכותרת, אבל היה בא לי כותרת עכשיו...
לפעמים אני מוצאת עצמי יורה לכיוון שאני לא רוצה,
מתבצרת ו/או מתרגזת מטיפשות של אחרים.
הדברים הקטנים שפתאום מקפיצים את כל הפיוזים ושורפים את כל ההגיון מהראש שלנו.

אני מוצאת שאני לא כותבת כבר זמן מה.

חבל.

לא, אין הגיון בכותרת, אבל היה בא לי כותרת עכשיו...
לפעמים אני מוצאת עצמי יורה לכיוון שאני לא רוצה,
מתבצרת ו/או מתרגזת מטיפשות של אחרים.
הדברים הקטנים שפתאום מקפיצים את כל הפיוזים ושורפים את כל ההגיון מהראש שלנו.

אני מוצאת שאני לא כותבת כבר זמן מה.

חבל.

הייתי רוצה לחיות בעולם בלי כסף,
עולם שבו אנשים חיים מקח ותן,
בהרמוניה, בנשימות, באהבה.
לא בעולם של היום של מלחמות,
בצע כסף, הלוואות, חובות, בנקים, שוק אפור...
שונאת כסף, שונאת את מה שהוא עושה לאנשים,
שונאת את איך שהוא שובר משפחות,
שונאת איך הוא מפריד אהבות,
שונאת את איך שהוא מבודד.

פעם היה לי מקום שהיה רק שלי,
מקום בו נגעתי בי,
מקום בו חשפתי את נשמתי.

היום כבר אין...