רגעים של אני

אחרי הרבה זמן של שתיקה, ירדתי אתמול למטה, הלכתי לגינה וישבתי על הספסל עם משקה מרענן וחפיסת סיגריות,
התחלתי להרהר לתוך החושך בגינה והתחלתי להבין.
הבנתי שאני כבר הרבה זמן לא מוצאת את הכיוון שלי בחיים, יושבת בצומת דרכים וחיה את השגרה שלי,
מחכה שמשהו יבוא.
איפשהו בכל הלוחמה שלי מול התהומות של החיים איבדתי את מי שהייתי,
איבדתי חיות, איבדתי חשק להנאה, הכל משעמם, הכל אפור, אין טעם לאוכל, אין תשוקה למגע.
התשוקה היחידה היא לכל דרך לאלחש את המציאות, לאלחש את רגשות, לשקוע בתוך מים ולצוף.
אני מוצאת את עצמי כותבת פה רק שאני במצוקה, אני קוראת את הבלוג שלי אחורה ורואה רק עצב, יאוש
וכמה אנשים שאכפת להם ממישהי שהם לא מכירים.

זה נותן לי תקווה.

למרות שאני מרגישה שבחיים שלי אין לי את האכפת הזה, אלא רק אנשים שטוענים א' ומתכוונים ל-ב',
אנשים זרים פה עשו בשבילי יותר מאנשים שאני קשורה אליהם בקשר דם.
איבדתי/סיננתי (עוד לא החלטתי איזה מהם) אנשים שהיו קרובים אלי מאוד, לא למוות אלא לבחירה.

הבחירה שלי לנתק אנשים עושים לי חרא בחיים ופוגעים בי וחושבים שאני ואזה או ארונית בעולם הזה, שהם יכולים לזרוק, לשרוט, לפצוע ולעד אני אהיה שם לספוג את זה.
הייתי צריכה לעשות קרב עם המצפון שלי שתמיד רוצה לסלוח לאנשים להגיון שלי שאומר שזה לא יפסק לעולם.
ניצחתי/הפסדתי (עוד לא החלטתי איזה מהם) והרחקתי את האיש/אנשים האלו.

אני לא יודעת אם אני רואה את הדברים כמו שהם או מגזימה, אני לא יודעת אם אני בן אדם של חושך או של אור,
אני לא יודעת אם אני אצליח לפתור את זה או שאתקע פה לעד, אני לא יודעת אם אני אוהבת או נאהבת,
אני לא יודעת אם אני יודעת לאהוב, אני לא יודעת אם אני עושה את זה נכון או לא, אני לא יודעת אם אני תומכת מדי או פראיירית.
אני לא יודעת אם בחרתי נכון או שעשיתי את הטעות של חיי, אני לא יודעת אם החלומות שלי אומרים משהו או שהם סתם חלומות.

הבלוג הזה מבולבל, אולי כי אני מבולבלת.
אני מחפשת איזה ספר, מפה או מדריך שיוציא אותי מהעבדות הזו לבעיות שלי.