רגעים של אני

אבדתי.

אני לא מוצאת את דרכי חזרה.

הפחד הכי גדול שלי זה לאבד אותו,
אבל מה אני עושה שאני כבר מאבדת את עצמי?

אני מסתכלת על המסך, לבן על שחור, בלי דגשים ובלי צבעים, רק פשוט, רק רגש,
וכל מה שאני רואה מול עיניי זה את המשפט הזה "מאבדת את עצמי",
כאילו שהוא גדול יותר, לבן יותר, עבה יותר.

אני מרגישה שכל דמעה שמתגלגלת לי על הלחי היא כמו יהלום שחורט על זכוכית.
אני שרוטה מהדמעות שלי, מדממת, מצרפת לשקיפות של הדמעה טיפה של דם.

אני מרגישה לבד, שאני לבד, שאני יחד, שאני באמצע גדוד של אנשים.

אני לא יודעת מה לכתוב, אני רק יודעת שזה המקום היחיד שהוא רק שלי ואני יכולה לב?כות את עצמי לדעת בתוך המילים,
מתוך הלבן על השחור, מתוך האדום שמלכלך את השקוף, מתוך התהומות שאני מכניסה את עצמי אליהן.

פעם ידעתי לרפא את עצמי, ידעתי לזהות מה לא עובד ולגרום לזה שהוא יעבוד.
היום, אני כל כך אבודה שאני לא יודעת איזו חזית לתקוף קודם, לתקן קודם.

בינתיים אני רק תוקפת את עצמי.