רגעים של אני

דמעה תלויה על קצה העין, מתנדנדת.

קשה לי.

קשה לי כבר תקופה, עפתי רחוק. עפתי רחוק ונסקתי מעלה ועכשיו פתאום קשה לי לבד.
חוסר החמצן בגובה הזה שהגעתי אליו... כאילו שהגעתי לנקודה שממנה שניים זה יותר טוב מכאן והלאה, אבל אני לא רוצה להיות שניים.
אולי הלבד שלי כבר הפך למגננה, ההתגוננות האינסופית שלי מהסביבה, מאנשים, מפגישות, מהכרויות. פוסלת את כולם, על כל דבר שאפשר.
זה עומד לי בגרון, הגוש הזה שמקשה עלי לנשום, שמקשה עלי לבלוע, זה שמאיים למוטט את כל מה שבניתי מסביבי ובתוכי.
הדמעה המתנדנדת מתנתקת מקצה הריס וזולגת במורד הפנים שלי, דמעה גדולה שמוזנת על ידי עוד דמעות שלא מאחרות לעקוב אחריה. ראשי מוטה מעט והדמעות בצד אחד זורמות עד קו הלסת,
מטפטפות ונספגות בחולצתי. הדמעות בצד השניה זורמות מעט הצידה, מתנקזות אל זוית שפתותי ומזינות את כאבי חזרה פנימה אל תוך פי.

אני מנסה לנשום, בריצה המטורפת הזו שהיא חיי, אני לא יודעת כבר מה לעשות, רצה במקום - זה מרגיש.
סופרת את השנים שמאחורי ומשערת כמה יש מלפני ולפעמים, אני לא מצליחה לראות מעבר לשבוע הקרוב שמגיע.
כאילו ואין לי עתיד.
יכול להיות כזה דבר? אולי מותי מעבר לפינה?
אולי פשוט שקעתי בתוך עצמי כל כך עמוק בנסיון לעשות את הדברים טובים יותר, ששכחתי לצאת ולהמשיך לצעוד.
עצרתי את חיי בשביל להשתפר. עכשיו ניראה לי שאני רק מזיקה לי.
אין אפילו יד אחת שאני יכולה להושיט אליה את שלי לעזרה. לא יכולה לחשוב על אחת.
בחרתי להיות לבד, המשכתי להיות לבד.

פתאום אני קולטת, כמה אני לבד.
פתאום, זה לא כל כך נעים לי, להיות לבד.

פתאום זה כואב.