אם לא אומרים משהו בקול רם, אז הוא לא נחשב.
אם עושים אותו אבל עדיין לא אומרים אותו, אז הוא עדיין לא -בדיוק- נחשב.
אם מרגישים אותו אבל עדיין לא אומרים אותו מפורשות, אז הוא עדיין לא נחשב.
אם יודעים שזה לא טוב בשבילנו אבל עדיין עושים אותו כי זאת האמת ולשם אנחנו שייכים, אז זה אומר שאנחנו מטומטמים.
כנראה שאני מטומטמת.
כי אני לא רוצה להפסיק,
כי אני בחיים לא הרגשתי כל כך שייכת.
כאילו והגרון שלי נולד לזין שלו,
כאילו והחורים שלי עוצבו לזין שלו.
אני יודעת מה הוא אוהב, איך הוא אוהב ואני עושה הכל להשיג את זה.
כי הוא מכיר אותי מכל הכיוונים, יודע איפה לגעת ואיך להשקיע אותי פנימה.
איך לגרום לי לאבד את המחשבה המרדנית.
כי אני רוצה שיפסיק אבל לא מסוגלת להפסיק אותו.
אי אפשר לזייף את זה.
הוא ממלא את המחשבות שלי, ממלא אותי מבוקר עד ערב, לרוץ אליו כל יום,
להתכרבל מסביב לרגליו עם האף מרחרח בנקודה הרכה שבין הביצים והזין המתפרץ שלו.|
לשבת שם שעות. בחיי שאני מסוגלת.
אני חייבת להתרחק. לתפוס את עצמי ולקחת צעד אחורה או בכלל, לעזוב ולשים את הכל מאחור.
הלב שלי נחמץ רק מהמחשבה הזו אבל אין לנו עתיד יחד.
איתו בחיים שלי אין לי עתיד עם אף אחד אחר.
איך יהיה לי מקום למצוא לאחד שלי אם המקום הזה מאוכלס במלואו?
שייכת.
זה מרגיש כל כך טוב, אמיתי, כל כך אני.
חבל שזה לא בצורה שבה קיויתי לעצמי.
עכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת לבכות קצת ולנסות לחשוב על אלטרנטיבות. הצעות תתקבלנה בברכה.
