נראה שאני נכנסת לפה רק שאני מחפשת את המקום שבו אף אחד לא מכיר אותי.
זה המקום היחיד שבו אני יכולה לכתוב בלי מסיכות, בלי פחד מזה שמישהו יכיר אותי ויבין שזו אני.
זה המקום היחיד שבו אני יכולה להתרסק.
נראה שאף אחד לא יכול לאכול אותי חלשה. נראה כי כאשר אני נופלת, אין לי במי להאחז. החסרונות בלהיות חזקה כל הזמן מול היתרונות. למרות שכרגע - אני לא רואה יתרונות לזה.
אני כל כך עצורה, כועסת, גועשת ומבעבעת מבפנים.
מתפוצצת אל מול חוסר ההתחשבות שמסביבי, מסתכלת סביב ורואה רק חורבן והרס.
לא ממש רוצה לחיות כבר, לא ממש רוצה להביא ילדים לעולם הזה, עולם ללא אור בעתידו, עולם שמתקדם לקראת מוות כולל.
אני כבר כמה ימים פשוט בוכה את נפשי דרך עיניי.
בעיניים בורקות מנוזלים אך ריקות מבכי, אני מסתכלת על העולם ומנסה לחפש טעם. סיבה.
אני לא מוצאת.
פעם המשפחה שלי הייתה הדבר שתמיד יגרום לי להשאר. לו רק מהפחד להכאיב להם כל כך.
היום, אכפת לי מאוד, אבל נימאס לי יותר.
מחזיקה בשיניי את החוט הזה, עם שתי הידיים אוחזרת בקו הזה שמסמן לי שמפה והלאה זה מסלול אחר שאני לא רוצה לעצמי.
לסחוב עוד יום, לשמוע עוד שקר על זה שיהיה בסדר.
לצפות בעוד סרט שמשקר לילדים לגבי איך העתיד שלהם יראה באמת.
להסתכל איך עוד גבר נשוי בוגד באישתו, להבין שאין אפילו אחד שבאמת נאמן ותמים, כנראה שכולם בסוף נופלים.
לנסות להשלים עם זה מראש.
לאבד תקווה, לאבד ניצוץ,
לאבד את הטעם, את הריח, את המטרה.
