סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

עיניים וכתיבה הם ראי הנפש

פה חולק בכתיבה ובשירים את אשר אומרת נפשי
לפני 3 שנים. רביעי, 25 במאי 2016, בשעה 07:23

אז מה אם את שלי ואני שלך?

אז מה אם אני יודע שאת מבקשת לרדת לרגלי גם כשאני שותק?

זה לא מזיז בשיט את הצורך לצוד אותך מחדש בכל בוקר מחדש.

אדייק עצמי, זה שאת שלי וזקוקה להיות לרגלי, זה בדיוק מה שיוצר אצלי את הצורך לצוד אותך כל הזמן.

 

זאת שהיתה שלו​(לא בעסק) -

הקינאה כרסן

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=76166

מה את צריכה ממני, ילדה?
שתאהב אותי ותפחיד אותי.
את אוהבת שאני אחר כך דופק אותך חזק?
כן, אבא.
 
הימים של השמש והלילות של הקנאה מקיפים אותנו כמו גדר תיל. כמו קירות בטון.
כשאני מחטט בקנאה שלי אני מגלה רכושנות. ופחדים. לך תבין. לא הכל אפשר להטביע באלכוהול או במילים רטובות. לפעמים צריך לעמוד מול עצמך.
מה שהתחיל כיחסי שליטה, בין שולט לנשלטת, התפתח מאוסף אורגזמות לתעופה אמיתית. 
את יודעת שאני אוהב כשאת עפה. כבר כתבתי על זה. אני יודע שאת מתמכרת.
מה שהתחיל כיחסי שליטה הופך ליחסי אבא ובת. אני ממלמל לעצמי ובוחן את קמטי האושר במקלחת.
את הגוף שלי אני כבר מתעב. נשארה הנשמה הארורה. עכשיו אותה צריך לחנוק. עד שתכחיל.
אני שולח אותך לדייטים עם בני גילך כדי לגלות כמה אני פוחד ואוהב כשאת חוזרת. זה מאפשר לי לקנא כמטורף ולדפוק אותך מאחור כאבא מחנך.
גם כשיש לאבא ילדות אחרות, הוא תמיד ירצה בך מצטיינת. הכי טובה שיש.
צריך לרצות בריסון. צריך לבקש את היצרות העורקים. את הכיבוש המענג.
 
אבא אוהב לדפוק אותך ילדה, ולהכניע. 
אני לובש את הגינס והמגפיים. יש בהם כבר קמט שלא ניתן לתיקון מההילוכים של האופנוע.
אבל אני לא אחליף אותם באחרים.
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י