ממלכת האש

הלוואי שיכולתי לבקש ממי שרק הכיר אותי לזכור מה היה בהתחלה
ולתת לי זמן לחזור לעצמי. אבל זה קצת לא מקובל להגיד
"בשבועיים הבאים אני הולכת לחטוף קריזות על ימין ועל שמאל,
להתנהג בצורה מבולבלת ולא מובנת, להתפרץ, לכעוס, לאהוב יותר מדי,
לבכות ולשנות את דעתי כל שתי שניות - אח"כ אני בטח ארגע אבין
כבר מה קרה ואז אני אחזור למי שראית בהתחלה,
למי שהרגשת בשיחות או בפגישה הראשונה ואז רק אם תשרוד את הקריז
תזכה להכיר אותי. ואני נהדרת ונפלאה, אבל מפחדת פחד מוות מקשר".

הלוואי שיכולתי להסביר שכנראה מה שהיה בפגישה לא היה קשור אליך.
איך לא קשור? הרי היית שם. נכון, אבל בהחלט לא קשור.
כן, מטופש, אבל כל פעם הפחד הזה משתלט עלי מחדש.
ואז אני לא פנויה לראות אותך - לא פנויה לראות אותך ולא פנויה להכיר.
אני רק מתעסקת איתו - עם הפחד הזה.
ולא רק איתו, עם קולות מהעבר - קולות שדורשים לשחזר את תחושת הדחיה
והנטישה רק כדי ללבות את התחושה הזאת, במקום לראות עד כמה אוהבים אותי.
אז בתוך כל זה אני בכלל לא רואה אותך.
אני בסרט שלי ובכלל לא שם איתך.
רק חבל שאני מבינה את זה רק אח"כ.
חבל שהבנתי את זה רק עכשיו.
אם הייתי יכולה הייתי מחזירה את המצב אחורה ואמרת לך שאני כנראה יודעת מה לא הסתדר.
כי אני פחדתי. לא יכולת לראות אותי אלא רק את הפחד.
והלוואי שאפשר היה להפגש עוד פעם.
לא כי אני חושבת שאנחנו מתאימים ואני רוצה אותך
אלא כי אני לא מכירה אותך בכלל ואני אשמח להכיר.