כמו תמיד הבוקר התחיל "במריבה" עם הגדולה שלי, אנחנו לא יכולות לחיות ביחד, זה בלתי אפשרי אש עם אש, שתינו שתלטניות כל אחת בדרכה שלה, במיוחד בימים אלה כשאני חולה אין לי סבלנות לעצמי בטח שלא לאלה הסובבים אותי.
נו, שויין חודש הבא היא מתחילה לחפש לה דירה משלה.
ואני אקבל את השקט שלי במיוחד את החיים שלי בחזרה, למרות שכבר התחלתי בכמה צעדים בכיוון.
יאללה דף חדש, תקופה חדשה לשים את עצמי בעדיפות ראשונה.
הגדולה מתקשרת אלי מהעבודה.
הגדולה: מה את עושה אמא?
אני: אני בוהה בקיר.
הגדולה: (צוחקת) מה את רואה שם אמא?
אני: כלום, מחפשת את עצמי, לא מוצאת (אמרתי שאני גוססת משפעת מזורגגת)
הגדולה: אמא את רוצה סושי?
אני: לא.
הגדולה: אמא תסדרי..? תשטפי...?
אני: אל תתעסקי איתי, את יודעת שזה מסוכן כשאני בריאה, כשאני חולה זה עוד יותר מסוכן.
הגדולה: טוב אמא (צוחקת).
החלטתי שאני חייבת לעשות משהו עם עצמי גם אם אין לי כוח לקום מהכורסא.
הגיע הזמן להתקין את הברז החדש לכיור בחדר הרחצה.
חיברתי , הברגתי, בדקתי שיש זרימה של מים מהברז הזה שמחובר לקיר, פתחתי את ברז המים, אין מים , ענאל אמא של הברז הזה, לכל התוהים , הברז הראשי של המים פתוח.
כנראה שאצטרך לסדר שמישהו יבוא לבדוק למה המים לא מגיעים לברז.
גם הטלפון שלי החליט שלא בא לו להיות דלוק אז הוא מכבה את עצמו מידי פעם, ככה לפי החשק שלו, הגיע הזמן להחליף מכשיר טלפון.
עכשיו אני שוקלת עם ללכת להתקלח ולישון או קודם לקפל את הכביסה.
צרות של חולים.