מאלפת בסגנון חופשי

אף אדם אינו צפוי, גם כאשר אתה יודע מראש איך יפעל...

בשבוע החולף הייתי רחוקה מהאתר ומהטלפון "האדום"...
זה התחיל בקריסת פתע של המחשב שלי, שאיכשהוא שב לחיים אחרי טיפול קצת של אחי...
והמשיך בצינון מרגיז שמנע ממני לצאת מהמיטה החמה, לשתות הרבה תה קמומיל עם דבש ולמצוץ..
חבל שנאלצתי להסתפק רק במציצת סטרפסילס, אבל זה גם משהו..
האריסטוקרט היה קצת עסוק, ורוב הזמן ישב בישיבות על נושאים שברומו של עולם עם בירה, ושאר החבר'ה השתדלו להיות נחמדים ולשאול מה שלומי, בלי להגיע לביקור כדי לא להדבק.
אם היה לי הרפס, אולי אנשים היו יכולים לבוא, אבל שפעת משולה בימינו החורפיים לצרעת..
רק נשלט אחד מסדום הגיע עם אקמול סינוס ושוקולד, אבל הוא בטח לקח חיסון עוד בתחילת החורף 😄
אני ממשיכה לשכב במיטה הגדולה והרכה שלי, עם סדינים מנומרים סקסיים, טיפה לרחם על עצמי, ובעוד יום-יומיים אני חוזרת כמו גדולה!

האריסטוקרט שכב על המיטה, ראשו מורם מעט ונתמך על הכרית.
לוליטה התהנדסה אל עבר איברו הזקור והוא חייך כלפיי.
היא שלפה ממנו את תחתוניו, הצמודונים השחורים, והחלה לשאוב אל פיה את איברו.
הנחיתי אותה איפה לגעת ואיפה לא.
מי מכיר את האריסטוקרט שלי יותר ממני? הוא לא אוהב שנוגעים לו בפיטמות, אבל אוהב להעריך מציצה טובה...
לוליטה הייתה צייתנית.
היא, קטנה וקומפקטית כזו, הסיטה את שיערה המתולתל כדי שיוכל לראות את פניה כשהיא מלקקת אותו, ואני ניגשתי לאחוז בשערה, ללפוט אותו ולכרוך אותו סביב אצבעי.
היא השמיעה קולות יניקה רמים, ואני ידעתי שאו-טו-טו האריסטוקרט שלי יהיה מוכן בשבילי.
הוא התרומם מעט ולפט את עכוזה הקטן. מספינק בה מידי פעם ונוהם...
היא ליקקה את אשכיו, בדיוק כפי שהוריתי לה, כמו שאני יודעת שהוא אוהב, והכינה אותו בשבילי. חמודה שכמוה, אחרי שזיינתי אותה עם סטראפ-און היא החליטה שאני אהבת חייה... מי היה מאמין...
האריסטוקרט היה מיוחם ומוכן לתת לי את מה שרציתי.
"בוא", ציוויתי, והוא, אדון שכמוהו, ניגש למלאכה.
לוליטה זזה ממנו, נסוגה לירכתי המיטה והניחה לי להנות מחדירה עמוקה ומתמשכת.
באותו יום חזרתי משהות ארוכה באילת, והייתי מאוד חרמנית. לא עניינו אותי חדשות הקהילה, ולא חדשות העיר שלי... לא עניין אותי כלום חוץ ממה שהאריסטוקרט שלי יכול להעניק לי...
חצי שעה לפני כן לוליטה ירדה לי ועינגה אותי עד סף אלוהי, אבל עדיין הייתי חייבת להרגיש אותו..
לחוש את איברו נכנס ועושה בי מה שאני אוהבת. חזק וגברי, מהיר, אך עם זאת רגיש לצרכיי...
אמרתי לו אינספור פעמים שהוא עובד נהדר עבורי, והוא לא ידע להבין שאני הבועלת..
הוא נכנס אליי בדיוק כמו שאני אוהבת, מהיר וחזק, נתן לי לחוש את נשיותי המתעצמת כלפיו, כובשת אותו לתוכי, עוטפת אותו, ונהנית מעוצמתו הגברית המענגת אותי..
יותר מידי זמן שהיתי באילת.
יותר מידי זמן, בו התחילו איתי ברמנים חסונים, מצילים שריריים, ועובדי מלון מפולפלים... יותר מידי זמן שיחקתי עם עצמי, מחכה לרגע, לתחושה, למגע האמיתי שלו...
והוא עשה את העבודה. הוא נגע, ליטף, חדר, והעניק לי את האורגזמות הראשונות מזה זמן שנגרמו על ידי חדירה גברית אמיתית.
נזכרתי בבית המלון בו שהיתי באילת.. החדר הסטנדרטי, כמו כל שאר החדרים..
נכון שזיכו אותי בשמפניה (טוב, בלונדינית, אחרי הכל), ונכון שהביאו לי סלסלת פירות... ונכון שהמציל החתיך מהבריכה כרע על ברכיו והתחנן שאמשיך להצליף בו ולחדור אליו......
אבל המגע של האריסטוקרט שלי היה חסר לי כל אותה העת. המגע הרך, אך תשוקתי, המגע הכנוע, אך הבועל שלו... רך וגברי, חזק, ספק נותן ספק מקבל...
עיניו הביטו לתוך עיניי, ולוליטה חיכתה בפינת החדר, צופה במתרחש.
עוד אורגזמה, ועוד אורגזמה. הגעתי לרצף מהיר ועוצמתי, שרשרת אורגזמות. מה שקוראים לו "מולטי".
והוא עדיין מתפקד, עדיין זקוף ומעניק לי את אשר אני רוצה.
"צא", אמרתי ברכות, והוא יצא. "עכשיו תן לה גם משהו". היא חייכה כלפיי, חיוך של אהבה, והוא הפך אותה על בטנה וחדר אליה בעוצמה שרק לו יש.
הוא נכנס ויצא ממנה במרץ עד שהגיעה על סיפוקה, נאנחת וגונחת כמו כלבה טובה.
"אתה יכול לגמור", שמעתי את עצמי אומרת, והוא הוציא את עצמו על גבה הקטן והלבן. ריסוס זהיר של תשוקתו עיטר את גופה, והיא עדיין מחייכת כלפיי...
האריסטוקרט צנח על המיטה מותש אחרי עבודה מרובה, ולוליטה התרפקה על חזי הרך, מלטפת..
בעוד אני מהרהרת בקורות אותי באילת, עיר החטאים, בכל הסשנים ההזויים, בכל החתיכים, בתיירים (מי ידע שבעונה הזו יש תיירים בכלל?), חבוקה על ידי לוליטה, ומצונפת על חזו של האריסטוקרט, נרדמתי, שינה טובה, שנת ישרים, שינה של מישהי שקיבלה את מה שרצתה מזה זמן רב...
"את מדהימה", הוא מילמל תוך כדי שינה, ואני לא שמעתי.....

ראיתי חומה גבוהה וכהה. אני בטוחה שהיה כאן פתח פעם...
אני בטוחה שהצלחתי להבחין בציפורים עפות למעלה, אולי רק שמעתי אותן בדמיוני..?
ניסיתי לטפס על החומה, אך ללא הצלחה.
ניסיתי לשבור אותה, אך היא חזקה.. אולי קצת אטומה.
ניסיתי לעקוף, אך הדרך ארוכה.
פעם הייתה בי הסבלנות ללכת מסביב עד לקצה, ואולי למצוא את הפתח, אבל היום כבר אין בי כל כך הרבה כוחות כמו שהיו בי פעם. לא מתחשק לי ללכת סחור-סחור, לחפש פתח, ובסוף למצוא את עצמי עייפה, תשושה, שבורה, מרוקנת...
אם לא אמצא את הפתח הזה בקרוב, אולי אסוג מעט לאחור. אומרים שבפרספקטיבה נכונה, גם החומה הכי גבוהה נראית די קטנה ושברירית.
אני רק צריכה להשקיע 12% ואולי אגיע לשערים.
אחרי הכל, זו לא חומת סין, וגם אותה כבר הצליחו לעבור.

באחד מימי השבוע האחרון קיבלתי שיחה מנשלט וירטואלי חדש.
עדיין לא ידעתי במי מדובר וחשדתי שכרגיל מדובר בנשלט שאינו נשלט, בעוד אחד מאלה שאין להם חיים, או סתם חרמן מסכן שאין לו איך להעביר את הזמן...
הוא שאל אם נוכל להיפגש, ואני, שבטני התחילה להראות סימני רעב, זימנתי אותו למתחם רווי המסעדות שליד מקום העבודה שלי.
אני עובדת בליבו של אזור הייטק, המוקף במיטב הקולינריות של גדולי השפים והמסעדנים...
מה לאכול בוודאי שלא חסר..
הנשלט התחייב להגיע תוך הזמן שקבעתי לו ואני חזרתי לעיסוקיי מול המחשב, שוכחת את עצמי לאט לאט בין דוחות וטבלאות.
צלצול הטלפון העיר אותי פתאום מחלום בהקיץ, ומעברו השני של הקו שמעתי את קולו של הנשלט, מבשר לי שהוא בדיוק בדיוק מגיע, ושהיו פקקים.
הוא עדיין לא איחר... רשמתי לעצמי.
קבענו להיפגש בעוד כעשר דקות במסעדה מוכרת בהמשך הרחוב, מרחק של מספר דקות הליכה ממשרדי. סגרתי כמה חלונות מפלילים במחשב, ביקרתי בשירותים, שתיתי כוס מים, החלפתי כמה מילים עם חברה לעבודה ויצאתי לדרך.
למרות משיכת הזמן שלי, עדיין הגעתי לפניו. הוא יאלץ להיענש על כך..
הוא הגיע למסעדה לבוש חליפה וחמוש במשקפי שמש יוקרתיים ששיוו לו מראה רציני מידיי.
הוא ניסה לחייך וראיתי איך הוא נמס ומתבלבל. התבוננתי לתוך פניו, רואה את בבואתי נשקפת ממשקפי השמש שלו ומבינה בדיוק איך הוא מרגיש. אני פשוט פצצה.
התיישבנו ליד שולחן שלא מצא חן בעיני והוא באבירות יתר התנדב למצוא לנו שולחן שיתאים לציפיותיי. שולחן שקט, אבל לא מוסתר מעיניהם של המלצרים, מספיק קטן ואינטימי לשיחה בעניינים לשמם התכנסנו, ומספיק גדול להכיל את כל המנות, הפלאפונים, הסיגריות והמעיל המיותר שלי, שנתלה על כתפי למרות השמש הקורצת לחורף..
המלצרית העבירה אותנו למקום נעים יותר ותוך כדי נבירה בתפריט תחקרתי אותו על עברו הבדסמי, גבולותיו ומאווייו.
המנות הגיעו לשביעות רצוני, ונוכחתי גם שכאשר הוא מוריד את משקפי השמש שלו הוא נראה הרבה יותר טוב. אין ספק שהוא טיפוס של עיניים. ואין ספק שמישהי אי שם בוודאי הייתה חושבת שהן ממש יפות..
הוא דאג להזמין חשבון ולשלם אותו בתום הארוחה ואני כבר ידעתי שהתחנה הבאה שלנו תהיה בחנות צעצועי ילדים.
מפתיע...? לא כל כך. זכרתי שאני באמצע יום עבודה וחוש האילתור המפורסם שלי התחיל לפעול.
הרשיתי לו להחזיק את המעיל שלי בדרך לחנות הילדים, ושם ציוויתי עליו למצוא שני שרוכים גמישים.
השרוכים בדיוק אזלו, החוטים היו דקים, וגומי לא היה להם מעולם. הצבעתי על מתקן שרשראות ילדים, שרשראות שעשויות מחבלים דקים ובמרכזם תליון מצועצע. "זה יתאים" אמרתי ולא הייתי צריכה להוסיף. תוך דקות ספורות היו החבלונים בידיי וחיוך זדוני על פניי.
מול החנות ניצב בניין המשרדים המפואר שבו אני עובדת. הדרכתי אותו להגיע למעלית, לטפס לקומה הנכונה ולחכות לי בחדר הביטחון של הקומה.
חדר הביטחון הוא מעין מקלט קומתי שבנוי בכל קומה, אולי למקרה שנרצה להישאר בסביבת העבודה בזמן שאיראן מפגיזה אותנו. הלויאליות למקום העבודה מאוד חשובה....
הוא המתין בחדר הביטחון הלא-כל-כך-בטוח עבורו עד שהופעתי.
"תתפשט", ציוויתי, והוא מיהר להוריד את מכנסיו ותחתוניו הלחים. הזין העומד שלו חייך אליי ואני מיהרתי לשלוף את שני השרוכים המאולתרים לעברו.
ביצעתי קשר פשוט סביב אשכיו ואזקתי את הזין אליהם, ואז ליפפתי את השרוכים בצורה מדויקת, כך שהפרידו בין האשכים.
הוא ואיבריו קיבלו גוונים וורודים-סגלגלים, אך לא הפסיקו לעמוד לכבודי. את שארית החוט שרכתי סביב איברו וסיימתי בקשר פרפר יפה וחינני ששיווה לן מראה של מתנת קריסמס....
צחקתי.
ביד שלופת ציפורניים נגעתי באיברים הקשורים, קצת בעדינות, קצת בכוח, קצת שורטת.. אני אוהבת לראות את ההתפתלות של מי שמחובר לאותו איבר מעונה.
כעבור מספר דקות ציוויתי עליו להתלבש ושלחתי אותו לדרכו. "תתייצב כאן בשעה שש אפס-אפס!"
הוא התחיל לשאול משהו בכיוון גבי המתרחק, אך וויתר ורק מלמל "תודה, גבירתי.."
השעה כבר הייתה 14:15 וידעתי שיש לי עוד הרבה מה להספיק במשרד. אני עושה עבודה של שלושה אנשים ומצליחה להשתלט על חומר רב בזמן קצר, ואולי זו הסיבה היחידה שהבוס שלי מוכן לסבול את האיחורים הקטסטרופליים שלי.. מיהרתי בכיוון שולחני, ועל מנת להיות יעילה ביותר נכנסתי לאתר ה"פייסבוק" ולאימייל שלי, לקרוא הודעות.
את השעה הבאה העברתי בין הודעות האימייל לבין אתר YNET, ואת השעה שאחריה בלצמצם פערים בעבודה... הבוס הזה בהחלט מעמיס עליי יותר מידיי..
כמעט סיימתי איזה דוח דחוף-בהול, אחד מיני רבים, כשהנשלט צלצל. "הגבירה... אני יכול להוריד את זה?..", שאל בחשש. עניתי לו בטון שקט ומאיים שלא יעז לגעת בשום חלק מעצמו ושלשם כך הוא זומן להגיע בשעה 18:00 וישתדל לדייק!

מעט לפני השעה היעודה קיבלתי שיחה מהאריסטוקרט.
את האריסטוקרט פגשתי במועדון של הקהילה לפני מספר שבועות, בערב די חלש, ובדיוק כשהתחלתי לכוון את עצמי לעבר היציאה מהמועדון הושמע אחד השירים האהובים עליי: "נובמבר ריין" של רובים ושושנים.
טופפתי על עקביי ברחבת הריקודים, לא שמה לב לאיש, ופתאום, כאילו זיהו מכר ותיק, התחברו להן זרועותיי לזרועותיו של האריסטוקרט ופצחנו בריקוד, אחד הטובים שהיו לי מזה תקופה ארוכה.
הוא היה גבוה, בעל רעמת שיער שחורה ועבותה, וגופו החטוב בצבץ מבעד לגופיה השחורה הצמודה.
תוך כדי ריקוד הצלחנו בקושי להציג את עצמנו, ואולי להחליף כמה מילים לא ברורות אחד לעבר השני. החברים שבאו איתי עמדו בחוסר מעש וחייכו לעצמם, מלאים באלכוהול ובאווירה בדסמית.
מלווה בשמו ובריח הבושם שלו, סימנתי לחבריי שאני מתכוונת להמשיך איתו את הערב. האמת שהתכוונתי להמשיך איתו רק את אותו הערב, אבל אחרי חילופי מלל הבנתי שהאריסטוקרט שלי לא רק נאה, ולא רק רוקד טוב... הוא היה אינטיליגנט ומצחיק, הוא היה סקסי ומרשים, והוא היה יוצא דופן... הוא לא היה נשלט.
ידעתי שעלולה להווצר כאן בעייה מסויימת, אך די לצרה בשעתה, ואחצה את הגשר כשיגיעו מים עד נפש והמקל יאחז משני קצוותיו והעוגה תישאר שלמה....
במרוצת הימים הסתבר לי שהאריסטוקרט גם קצת ליברל וטיפה חצוף, אך בעיקר סקרן. את סקרנותו, לפחות בתחום הבדסמ, החלטתי לספק באותה שיחת טלפון, דקות ספורות לפני השעה 18:00...

בשעה 18:10 פסעתי, עדיין עם האריסטוקרט על הקו, לחדר הביטחון.
הנשלט שלי כבר היה שם, ממתין על 4.
הודעתי לו שיש לנו קהל מאזינים מעברו של הקו וציוותי עליו להתפשט. תוך כדי שהוא נאבק עם מכנסיו, הוריתי לו לעמוד כשפניו אל הקיר ושאלתי אותו בכמה דקות הוא איחר.
הוא טען שאיחר בשתי דקות... אני טענתי שהוא איחר בשבע, וזאת למרות שאני עצמי הגעתי רק לאחר 10 דקות.
"על כל דקת איחור", קרבתי אל גבו, "אתה תוצלף פעמיים. ועם כל הצלפה אתה תספור".
"אחת!", הונחתה ידי על ישבנו, שקיבל צבע אדמדם בתוך שנייה, והוא השיב "אחת, גבירתי"..
"שתיים, גבירתי... שלוש גבירתי..", כך ספר עד 14, ואני הרהרתי בכך שהייתי ממש עדינה איתו.
כשסיים לספור את המכות הוא הודה לי וירד על ברכיו כדי לנשק את גב מגפי.
"קום!", ציוותי, והוא נעמד מולי, רועד מעט. הנחתתי מכה על איברו הזקור והוא התקפל. "קום!!" הוא מייד הזדקף וקיבל מהלומה נוספת.
הוא שוב התקפל. "קום, ותפסיק להתקפל לי כמו לולב! ברור?", קולי הרעים והוא מיהר לציית. "עכשיו תחזיק את הטלפון כדי שיוכלו לשמוע אותך בבירור!"
הוא אחז במכשיר הפלאפון שלי קרוב לעצמו ואליי וניסה להתיישר ככל שניתן. יכולתי לשמוע את נשימותיו של האריסטוקרט וחייכתי לעצמי בסיפוק. מכה נוספת הונחתה על איברו של העבד, שפלט אנחה רמה, התנודד קלות והתרסק על הרצפה. דרכתי על איברו עם עקב המגף המחודד שלי, וצעקתי עליו על שהעז לשמוט את הטלפון מידו.
הוא נעמד על 4 למרגלותיי, נישק את מגפיי והתנצל. השבתי את הטלפון הנפול שלי לידו וסטרתי לו על פניו. השעה הייתה כבר 18:30 ונזכרתי שהבוס שלי לא משלם עבור שעות נוספות ושהכלב שלי זקוק לאוכל ולטיול, ובכלל, אחרי השעה 18:00 בניין המשרדים לא כל כך אטרקטיבי בעיניי, בעצם, כמו בשאר שעות היום.
הוריתי לו להתלבש ולהעלם מהבניין, סבבתי על עקבי, לא לפני שנתתי לו לנשק את גב ידי, ותוך דקותיים כבר הייתי ברכבי, עם האריסטוקרט שלי, עדיין על הקו.

מצאתי דירה חמודה בצפ' ת"א. בדיוק קרוב לי לעבודה, בדיוק קרוב לאחי הצעיר, בדיוק קרוב להורים, אבל הכי חשוב: בלי בלטות של 20 ס"מ על הרצפה... הכל קרמיקה מודרנית בעיצוב קליל וחדשני.
בעל הבית אדיב ונחמד, ואפילו התגמש איתי במחיר, הדירה גדולה ומוארת ויש מזגן שעובד. מה צריך יותר מזה?
התחלתי לחפש את בר המזל שיצבע אותה וינקה אותה לכבוד המעבר המיוחל, ואחרי סיבוב קצר באתר בחרתי בעבד מסוים שנשמע רציני ואפילו מעניין.
כבר ארגנתי את סנג'ר החבורה הקבוע שלי ויחד, שלושתנו, היינו אמורים לתקתק עניינים.
הבעיה התחילה כשסנג'ר החבורה היה חייב לנסוע באופן פתאומי לחיפה, ואילו העבד הרציני התברר כבכלל לא רציני...
אספתי את אחי ואת החברה שלו ובזמן שהם מתווכחים על הלו"ז נכנסתי שוב לאתר.
קיבלתי כמה הצעות לא רציניות, מספר התחמקויות, ועוד כמה פניות נרגשות מנשלטים שכרגיל חיפשו זיון וסירבו לשלוח תמונה, עד שמשום מקום פנה אליי נשלט חדש.
נכון, אני מודה, אני אוהבת אותם מנוסים. מעדיפה כאלה שכבר יודעים מה הם רוצים ויודעים איך עובדת השיטה, אבל גם חסר ניסיון בעל מוטיבציה יכול לפעמים לעשות את העבודה...
תוך פחות משעה נכח הצבעי בדירתי, והוכיח לא רק כשרון צביעה מופלא, כי אם גם כשרון אלתור מדהים, ובעיקר פלג גוף עליון שלא היה מבייש את בראד פיט בצעירותו...
הבטתי בו, יושבת על הספה כשגבו אליי ופניו אל הקיר הנצבע, חוקרת כל תנועה של גבו השרירי, כל הנפת זרוע חטובה...
את הגופייה שלו העברתי לאחר כבוד מגופו לרצפה, ואת מבטי חזרה אליו.
בהיתי בו ובגופו החטוב המתנועע בקלילות כמו לקול מוזיקה, נזכרת איך בדיוק יומיים לפני כן ראיתי את אותן תנועות בחנות "מחסני חשמל" ברמת גן, כשקניתי את הטלוויזיה החדשה שלי.
* * *
טלוויזיית האל.סי.די 37'', הרכישה הראשונה שלי לדירה החדשה...
בחנות מיהרו מוכרים בין המעברים, מנסים לכבוש עוד לקוח מרוצה, עיניהם בורקות מעצם המחשבה על העמלה המתקרבת אליהם עם כל שאלה של לקוח תמים..
נעמדתי ליד קיר הטלוויזיות הענק, מנסה להחליט האם אני מספיק שוברת סטיגמות כדי לבחור בעצמי את הטלוויזיה, או שאני יותר בלונדינית, וממילא המוכר התורן יעשה את העבודה בשבילי, ולמה בכלל להתאמץ...?
המוכר התורן הפתיע אותי בחיוך אדיב ובעיניים בהירות. זיהיתי מבטא רוסי קל בקולו הגברי והעמוק, וחייכתי אליו בחזרה עם פרצוף של עלמה במצוקה.
הוא בלע את הפיתיון בשנייה. ממרומי גובהו הציץ אל הטלוויזיות והתחיל להסביר לי מה ההבדלים, ולמה כדאי לי דווקא את זה ולא את ההוא.. בכתף רחבה סובב את המסכים הדקים לכל כיוון אפשרי, רק כדי להדגים לי מהן הכניסות והיציאות..
כניסות ויציאות, הא? רוסי גדול וגבוה מדבר איתי על כניסות ויציאות... איזה בוריס כזה, אולי איגור, משהו שנראה כמו מקרר אמנה. לא. לא סתם מקרר אמנה, אלא מקרר אמנה סייד ביי סייד..
אני ידועה בחיבתי לגברים הגדולים האלה. הם כמעט תמיד שימושיים, אבל גם כשהם לא שימושיים - הם תמיד סקסיים.
נעצתי באיגור שלי את המבט שאני שומרת לאירועים מיוחדים, בעיקר לספארי, ורעד קל עטף את קולו כשהוא המשיך בהסבריו.
הצצתי מעבר לכתף הגדולה שלו וראיתי שמסך LG קיים בתצוגה רק בגודל 32''. כמובן שכדי לראות בצורה מוחשית את אותו המסך בגודל 37'', יש צורך ללכת למחסן. כמובן שבכלל לא התכוונתי לקנות את המסך של LG, ולא כי הוא לא טוב, אלא כי כבר ידעתי מה אני רוצה... אבל הרבה יותר מזה רציתי להגיע למחסן עם האיגור...
המחסן היה יחסית מסודר, באופן מפתיע, בלי יותר מידי אבק ועם תאורה חלושה צהבהבה.
האיגור התחיל לחפש עבורי את המסך שלא אקנה, ואני התחלתי לחפש פוזיציה טובה לסשן ערב.
אני מצאתי ראשונה.
בקצה המחסן חיכה כסא מיותם נטול משענת, גררתי את האיגור לכסא והצבעתי עליו. האיגור התיישב ואני פרצתי בגיחוך. "לא", חייכתי, "לא לשבת. שים את הראש שלך על הכסא". האיגור היה מופתע, אבל זיק של סקרנות נדלק בעיניו והוא ביצע את המטלה, ברכיו על הרצפה וראשו מונח על הכסא.
שלפתי מתיקי אזיקון, שבמקור היה אמור לשמש כמחזיק לטמבון הרכב שלי, וכרכתי אותו סביב פרקי אצבעותיו מאחורי גבו.
את כף רגלי הנחתי על ראשו והוא מיוזמתו התחיל ללקק אותה.
נתתי לו ליהנות מהסיטואציה עוד כמה רגעים, ואז שלפתי מתוך פיו את רגלי והחזרתי אותה לכפכף הגבוה שלי.
הוא נשאר באותה תנוחה, מתאר לעצמו שיש המשך טבעי להשתלשלות הדברים. הוא צדק, כמובן. בהינף חצאית קצר, חשפתי את איברי המטופח אל מול פניו והתיישבתי בנוחות על הכסא. ראשו הפריד בין הריפוד הדהוי לביני.
לשונו החמימה טיילה על איברי, מענגת ומספקת אותי, ואילו אני נעתי בתנועות מעגליות על פניו, מענטזת לפי קצב קבוע בלי להתעייף.
הוא גנח מתחת לירכיי וזה הזכיר לי שהוא עדיין קצת לבוש מידי. קמתי מעל פניו במעשיות והתחלתי לחלוץ אותו מתוך בגדיו.
המשימה לא הייתה קלה, שכן האזיקון על ידיו הפריע למשיכת החולצה, אבל בתושייה רבה משכתי את שרוולי החולצה עד אחורי העורף שלו והשארתי אותה תלויה על זרועותיו העצומות.
מהמכנס היה הרבה יותר קל להפטר. או אולי הרבה יותר קל עבורי, כי לאיגור לא היה כל כך נוח להוריד אותו כאשר ידיו כבולות וראשו עדיין מוצמד לכסא...
סיימתי את המשימה ביעילות, וחזרתי להתיישב בנוחות על פניו.
הוא החזיר את לשונו למקומה הראוי ואני המשכתי לזוז בקצב מעליה, מסתכלת על הזין העומד שלו שהתחיל לדלוף טיפה.
תכנית זדונית לכיבוש נוסף של האיגור הזדחלה לראשי. התחלתי לתכנן איך אני חוטפת אותו לארמוני החדש וכחלק מההתמזגות שלו בחלל הבדסמי שלי, החלטתי לקשור משקולות לאיבר מינו. כבר ראיתי את הסיטואציה מול עיני, כאילו היא אמיתית, אבל אז הפתיעה אותי אורגזמה נפלאה, והפנטזיה התפוגגה חזרה למגירת הפנטזיות ככלי ללא שימוש...
פניו הרטובות הביטו בי כאשר סידרתי את החצאית שלי והעברתי יד בשערי. "יהיה לזה המשך", ליטפתי את ראשו, ובעזרת קוצץ ציפורניים חתכתי את האזיקון מעל ידיו.
הוא התנער, מחזיר את זרימת הדם לידיו ואת חולצתו לגופו וחייך חיוך של גבר חרמן.
"מתי?", שאל בלי להתבייש.
"אתה תדע מתי", השבתי תשובה שלא אומרת כלום, ונעצתי בו מבט מאיים.
הוא השפיל מבט ובלי לומר מילה שלף כרטיס ביקור, עליו היה רשום באותיות גדולות "מחסני חשמל", ומתחתיהן התנוסס שמו של מי שמסתבר כסגן מנהל הסניף.
* * *
שבתי להביט בגבו של הצבעי שלי, שהספיק לסיים את כל השכבה הראשונה של הצביעה.
הוא הזיע, ועורו השזוף בהק והקסים אותי. קמתי ומזגתי לו כוס מים, זוכרת שעבד טוב הוא עבד בריא, שלא לומר עבד חי..
כבר תוכנן לו עתידו הקרוב, ברגע שיסיים את הצביעה וינקה אחריו...
חיטטתי בתיקי, תרה אחרי סיגריה ארוכה, כשאת עיני צד פתק קטן. כרטיס ביקור שנשמט. אספתי אותו לידי והבטתי באותיות השחורות – אדומות. "מחסני חשמל, סגן מנהל סניף ר"ג, איגור בורנסקי".

אחרי מלמחמות חוזרות ונשנות עם אחת מחברות הסלולר, החלפתי את הנייד הסורר שלי..
אז עכשיו אני עם מכשיר ישן אבל מספר חדש.
עד למלחמה הבאה, לפחות.
כיוון שאת רשימת הקשר השארתי בברזל הלא פעיל, קצת קשה לי להודיע לעולם על השינוי, לפיכך, כל מי שקיבל את מספר הטלפון שלי בעבר מוזמן לפנות אליי לקבלת המספר החדש.

לפני מספר ימים קיבלתי הודעה הזויה...
"תגיעי לבית המעצר אבו כביר. אחיך עצור"...
אחי?? עצור?? על מה? למה? ממתי? איך? מממממוו?
הגעתי לבית המעצר כדי לברר על מה כל המהומה. השעה הייתה שעת אחר הצהריים, אמנם שמש בחוץ, אבל רוח נשבה וציננה את להט הבוקר.
אחי ישב בחדר, שכנראה מיועד למבקרים, לבוש בחולצת טי שירט דהויה שכבר התרגלה לגופו במהלך הלילה, ועל פניו הבעה מיואשת.
שלפתי סיגריה, בניגוד להוראות, והצתתי אותה יחד עם עוד אחת שהגשתי לאחי.
הסוהר הישנוני ישב ליד מיני-מאוורר וניקר לתוך עצמו. אם היה מתעורר ומעיר לי על העישון הייתי משלבת רגליים בנוסח שרון-סטוני ושואלת אותו "מה תעשה? תעצור אותי על עישון?"...
אחי שאף את הסיגריה ארוכות והסביר לי שנעצר אתמול לפנות ערב בחשדות כאלה ואחרים, רק שהוא בכלל לא קשור ולא היה בסביבה.. טעות בזיהוי כנראה..
הנהנתי ותקעתי מבט חודר לתוך עיניו. הוא השיב לי במבט צלול ונראה שבאמת אין לו מה להסתיר.
לחשתי לו שלא משנה מי טעה ומה טעה, שלא ידבר עם אף אחד. אחד הנשלטים שלי הוא עורך דין מצליח, והוא יגיע אליו עוד באותו יום.
אחי חייך וחיבק אותי, שערו דביק וזיפים קטנים ורכים מיתמרים מפניו הצעירות.
הסוהר הישנוני עשה תנועה מעורפלת וניעור. הצצה חטופה בשעון שלו גרמה לו להבין שהביקור הקצר שלי הפך לארוך, להרים סוג של מכשיר קשר ולבצע חילוף עם סוהר אחר.
הסוהר המחליף נכנס לחדר, ששלושה מקירותיו היו בנויים אבן ואילו קיר אחד עשוי סורגים, התלחשש עם הסוהר הישנוני, ואחרי חילופי דברים הוחלט שהישנוני ילווה את אחי בחזרה לתא המעצר.
נפרדתי מאחי, לא לפני שנתתי לו עוד סיגריה ארוכה אחת לדרך, מבלי שישימו לב, ונשיקה גדולה על המצח.
הסוהר המחליף היה אמור ללוות אותי בחזרה ליציאה. הייתה רק בעיה אחת: המחליף היה בגובה 1.90, רחב כתפיים ובעל עיניים כחולות מהפנטות... לא משהו שאפשר לפספס, בטח לא כשהוא במדים. בטח לא אני.
ניגשתי אליו וחייכתי את החיוך המפתה שלי, זה שכבר הפיל ברשת קורבנות גדולים. הוא מצמץ וחייך בחזרה, מנסה לשמור על ארשת רצינית וכוחנית. לא הלך לו. מיד קלטתי שהוא נשלט. משהו בברק של עיניו, משהו ברעד הקל שעבר בגבו, משהו בתנועה הלא רצונית של צווארו...
התקרבתי אליו עד שיכולתי לחוש בנשימותיו. הוא לא זז. שמתי אצבע שלופת ציפורן ארוכה על כפתור בחולצתו ומשכתי אותו אליי.
הוא העיף מבט זהיר סביב, בודק שאנחנו אכן לבד. ברור שאנחנו לבד. תור של אנשים מחכה בחוץ כדי לפגוש את יקירהם, ממתין בקוצר רוח שהביקור הקודם יסתיים, אבל הביקור הקודם עדיין לא סיימה. למען האמת היא עדיין לא התחילה.
הסוהר החזיר אליי את מבטו, הפעם מחוייך יותר. הוא בטח חושב שהוא הולך לקבל כאן את זיון חייו... חח.. כמה הוא צודק...
"למה אתה בלי כובע?", שאלתי אותו, כאילו הוא חייב לי הסברים.
הוא היה קצת מופתע אבל מלמל משהו על זה שלא חייבים וחם..
"אתה מפר כאן כללים, אתה יודע?!", הנחתתי יד קשה על צווארו וחנקתי אותו בעזרת שתי אצבעות בלבד. הוא נרתע.
"בוא הנה", גררתי אותו לצד הפנימי של החדר, זה שמוסתר לבאים מבחוץ. הוא ציית ונעמד במקום עליו הצבעתי כמו רובוט ממושמע.
יש לי בבית מזוודת הפתעות, כזו שאני דואגת למלא מידי כמה זמן באביזרים חדשים ומעניינים. יש שם אביזרים ממתכת, מפלסטיק, מעץ, מעור... יש גדולים, יש קטנים... יש מכל הסוגים. אבל בתיק האישי שלי, זה שהולך איתי לעבודה, יש כמה כלים תמימים למראה, שאפילו בכניסה לבית המעצר לא שמים לב אליהם..
הראשון ששלפתי היה שרוך. שרוך פשוט של נעל. הצמדתי את הסוהר לקיר, פתחתי את חגורת מכנסיו ושמטתי אותם במורד גופו. הוא נשאר עם תחתון צמוד, שהוכיח לי שגם לגבוהים יש מה להציע..
נפטרתי גם מהצמודון ובידיים זריזות ומיומנות קשרתי את השרוך על אשכיו. הוא לא זז ולא התנגד. כאילו ידע לצפות את המהלכים שלי מראש, כאילו הכיר את גזר הדין שלו וקיבל אותו בהכנעה.
איברו התחיל להתנפח והווריד שבו תפח. עוד שני סיבובים והאשכים שלו הופרדו האחת מהשניה. מראה מלבב...
שלפתי מחגורת מכנסיו זוג אזיקים משטרתיים, ממש כמו אלה שיש לי בבית, ואזקתי את ידיו מאחורי גבו, מבלי לבדוק אפילו אם יש מפתח מתאים בסביבה.
הפריט השני ששלפתי היה מברשת שיער. כך לפחות זה נראה... הקצה התמים והרך של המברשת נשלף לתוך עצמו וחושף יתד סיליקון גדולה ועבה בצבע בז' אשר עליה הלבשתי קונדום.
הסוהר שלי פער עיניים ומלמל משהו בנוסח "איך.. איך הכנסת את זה לכאן..?"
לפני שסיים להגות במחדלי בית המעצר, סובבתי אותו בתקיפות ונעצתי רגל ארוכה מאחורי ברכיו. הוא צנח מייד על ארבע, כשראשו מונח על בליטה בקיר ונשאר באותה זוית גם כשמרחתי קרם על הדילדו המקונדם והכנסתי אותו בעוצמה לאחוריו.
גניחות נפלטו מפיו והוא ניסה להסוות אותן, עיניו מתרוצצות בחוריהן ואזניו קשובות למקרה שמישהו מתקרב.. לא שזה היה עוזר לו הרבה במצבו..
המשכתי להחדיר את האביזר המתוחכם שלי פנימה והחוצה ועוד יותר פנימה וראיתי את איברו מאיים להתפוצץ מבעד לקשירה הצבאית בה הוא נתון.
השארתי את האביזר בתוכו, תקוע במעמקים וסובבתי את הסוהר שלי, עדיין מכופף, בכיווני. הראש שלו היה בדיוק בגובה המתאים והחלטתי שזה זמן מצויין לעמוד מעליו ולכסות את פניו עם החצאית הקצרה שלי. הוא השמיע אנחה כשקלט שפיו נמצא כל כך קרוב אליי ושאני בלי תחתונים.
"תתחיל ללקק!", פקדתי עליו והוא לא התמהמה ושלח אליי לשון חמה ונעימה.
חשבתי שיקח לי הרבה יותר זמן לגמור, אבל בדיוק תוך שתי דקות, ולמרות שהתנוחה לא הייתה הכי נוחה, גמרתי לתוך פיו.
"פה גדול!", ציוויתי שוב, עדיין קצת מתנשפת מהגמירה המהירה והנהדרת שהעניק לי. הוא פער את פיו, בדיוק כדי לקלוט את זרם השתן השקוף והחם שלי. הוא גמע הכל, בלי להזיל טיפה אחת, נהנה ממעיין המלוכה שלי, נהנה מהכוח שלי.
הושבתי אותו, ידיו עדיין אזוקות מאחורי גבו, והשענתי אותו על הקיר. איברו קיבל גוון סגלגל וגודלו כבר היה מעל לסביר. פישקתי רגליים ארוכות, נעמדתי מעליו, מחשבת את הזוית, ואז התישבתי עליו לאט והרגשתי איך אני כובשת את כולו לתוכי.
התחלתי לזוז בקצב איטי שלאט לאט התגבר, מרגישה אותו נוגע בדיוק בנקודות הנכונות, עבה בדיוק מילימטר אחד יותר ממה שצריך, ולוחץ מבפנים על אותה נקודה שרק לעיתים מצליחה להפיק, מעבר לעונג העילאי ולאורגזמה, את אותו שפריץ מטורף לו נשים מחכות.
עם יד שמאל איזנתי את עצמי ואילו עם יד ימין התרתי את השרוך שבזכותו נרטבה כל רצפת החדר, עדיין ממשיכה להתנועע. הוא נאנק, פתאום חזר אליו כל זרם הדם, התחושה חזרה לאיברו, כל כך חזקה, כל כך מחרמנת...
"אתה יכול לגמור", קמתי מעליו בדיוק בשניה הנכונה, השניה שלפני הגמירה, וראיתי אותו משפריץ מעל לראשו ופוגע בקיר שמאחוריו.
פרצתי בצחוק רם, רואה את רגליו רועדות ועיניו עצומות, מתנשף כאילו רב עם חמור...
עזרתי לו לקום, שלפתי מתוכו את כל החפצים ששייכים לי ואפילו עזרתי לו להתלבש.
סידרתי את שערי, אספתי את התיק שלי, על כל תוכנו, והתקדמתי בכיוון היציאה, מאפשרת למבקרים אחרים להתקדם בתור.
"רגע...", שמעתי אותו מאחורי כשכבר סגרתי את דלת הסורג אחרי, "המפתח לאזיקים..."
המשכתי ללכת, משאירה אותו שם, מחייכת לעצמי, עונדת את משקפי השמש שלי ונעלמת לעבר האופק.

באחד מימי סוף השבוע האחרון, יצאתי לבלות יציאה ונילית במקום שיגרתי עם חבריי.
החברים שלי מכירים אותי ואת הראש המשוגע שלי, יודעים שאיתי הם לא יפסיקו לצחוק, ואפילו למועדוני הבדסמ הם מגיעים איתי.. סומכים עליי שיהיה כיף.
המקום הונילי שאליו הגענו היה עמוס מבלים יפים ויפות, עור שזוף הציץ מכל פינה מתחת לגופיות קייציות וצבעוניות..
שולה אמנם לא הגיעה, אבל שירי חברתה הטובה מילאה את מקומה.
ליאור ובן פיזזו במרץ ונראה שהיום באמת נבלה בצורה ונילית רגילה..
קצת לפני שאור היום האיר יצאנו ותפסנו מונית (מישהו היה חכם והחליט שכולנו נשתה אלכוהול..).
התכווצנו לנו במונית הממוזגת והנהג הסכים לשים לנו ברדיו מוסיקה שאנחנו אוהבים.
באחד הרמזורים, בדיוק כשפתחתי את חלון המונית כדי להצית לעצמי סיגריה ארוכה, הופיעה פתאום בחורה ובלי להתבלבל שאלה אותי אם אפשר להצטרף אלינו..
כמעט בלי לחכות לתשובתי החיובית היא זינקה למונית וכששירי שאלה אותי "לאן נוסעים", ענתה לה הבחורה "אליכם הביתה, לא?"
נהג המונית חייך חיוך סתום והמשיך בנסיעה לכיוון הבית.
הבית הוא בית של שלושה שותפים: ליאור, לימור ושולה. בית גדול ומרווח, שמאפשר לנו תמיד להיות ביחד ותמיד לעבור את גבול הטעם הטוב...
ניסיתי להעלות בזכרוני מתי בפעם הקודמת היה אקשן, ונזכרתי שרק לא מזמן אני ולימור ביצענו את זממנו בעובר אורח.. והנה. שוב הופכת דירת החברים למקום פרוע ומסתורי..
שירי זינקה מהמונית ישר למעלית ולחדר של שולה והסתגרה איתה שם, ואילו אני וליאור נשארנו עם הבחורה שמסתבר ששמה אורטל.
אחרי עצירה קצרה בסלון שכללה עוד קצת אלכוהול, הובלנו את אורטל לאחר כבוד לחדר של ליאור והפעלנו את המערכת שהשמיעה שוב את גירסאת הטירוף של אינפקטד משרום.
אני וליאור חברים ממש טובים.
תמיד כשאנחנו נמצאים ביחד אנשים בטוחים שיש בנינו משהו. אני, הגבוהה הבלונדינית, הוא השרירי השחום.. אבל מעולם לא היה בנינו כלום.
עד לאותו יום.
אורטל נמרחה על המיטה, תוך שהיא מתחילה להפשיט את ליאור, ואילו אני התחלתי להוריד ממנה פיסות גופיה ומכנס.
היא מצאה את עצמה רכונה על איברו, שואבת אותו לפיה, כשאני אוחזת את ראשה בחוזקה ומניעה אותה לפי קצב בלתי נשמע.
אחרי פרק זמן שנראה לי סביר העברתי אותה בדיוק באותה זוית לכיוון מיקדשי החם.
ליאור בנתיים התחיל לזיין אותה והיא גנחה כמו כלבה מיוחמת.
כשהרימה את ראשה פתאום סטרתי לה. היא הביטה בי, משתוממת, ואז חייכה.
פשוט חייכה.
הבנתי בדיוק מה אני צריכה לעשות וסטרתי לה שוב. הפעם בעוצמה גבוהה יותר.
ליאור, הרומנטי, קצת התבלבל, אבל נראה שאורטל דווקא ידעה טוב מאוד מה תפקידה בכוח.
"את תקראי לי גבירתי!", פקדתי עליה "ולו את תקראי מאסטר".
"אבל זה לא בעברית", היא התחילה למחות כשגב ידי נחת על פרצופה בעוצמה.
"מה קרה?", גיחכתי לעברה, "הפכת לכלבה ציונית?!"
היא התחילה לצחוק יחד איתי ועם ליאור, אבל שבירת הדיסטנס שלה לא מצאה חן בעיני. תפסתי את הפיטמה השמאלית שלה וסובבתי אותה באלימות. שאריות החיוך שלה נמחקו באחת והתחלפו לעווית של כאב.
"סליחה", היא מלמלה, והמילה התערפלה לתוך איברי כשהרכינה את ראשה.
ליאור יצא מתוכה וזרק את הקונדום על רצפת החדר, ואני הרשיתי לעצמי לגמור לתוך פיה החם ולגלגל אותה הצידה בבעיטה.
היא לא גמרה.. היא בקושי התחילה, אבל את מי זה מעניין?
היא כאן כדי לספק את הצרכים שלי ולא להפך...
נתתי לה רשות לחזור ולטעום את איברו של ליאור, וציחקקתי כשראיתי איך הפה שלה מתמלא בו וכמעט גורם לה לחנק.
טוב, ליאור לא קטן, מסתבר...
ליאור הביט בי נוגעת בעצמי בעזרת אביזר רוטט ומענג ואורטל עדיין הייתה נעולה על איברו. השבתי לו מבט וכך המשכנו להסתכל אחד על השני, מתענגים ומתפתלים משני צידי המיטה.
בלי תיאום מראש הדפנו שנינו את האביזרים - אני את הרוטט והוא את אורטל - והתנפלנו אחד על השני. לאורטל השארתי את עבודת הזוטרים: ללקק כל פיסת איבר שהיא נתקלת בו. אשכים, איברי מין, חזה וכל פיסת עור בלתי מעונגת...
הרגשתי את ליאור בתוכי, את כל כולו, על אורכו ועל רוחבו, והוא ידע לזוז.
חילופי התנוחות שלנו גרמו לאורטל להחבט כל פעם מחדש, אבל לא הרשיתי לה להפסיק את מלאכת הקודש שלה.
להט היצרים, חמימות החדר למרות המזגן, אנחות מקוטעות של שלושה אנשים... בכלל לא הרגשנו כמה זמן עבר.
המוסיקה המשיכה להתנגן, כנראה על רפיט כי שוב שמעתי את המלמול "אינסיין.. אינסיין.." ואנחנו המשכנו לאבד את השפיות בהתאם לשיר, מתגלגלים, מתנפלים, נוגעים ומגיעים לשיאים.
לגמריי שכחתי שאורטל עדיין בחדר כשנשכבתי על גבי, מסדירה את נשימותיי וליאור צונח ליידי.
כמעט שנרדמתי אבל אז מתוך הערפול שמעתי את אורטל ממלמלת משהו ונזכרתי שהיא עדיין שם, ממתינה להוראות.
הוראתי לה לסדר קצת את החדר, להתלבש ולהיות זמינה למקרה שאזדקק לה שוב. ליאור החליט באבירות ללוות אותה למטה ולחכות איתה למונית ואני צללתי לשינה מתוקה, נטולת הפרעות לאור בוקרו של שבת.

לילה לבן בתל אביב. כולם בחוץ, גם הניידות..

אני ולימור מגיעות לפאב ולא מחכות בתור הארוך מידיי.. ישר מגיעות למאבטח, שעדיין זוכר מה קורה למי שמעכב אותנו, מכניס אותנו פנימה ומחייך לעבר המחשוף הנדיב שלי.

בפנים חשוך, אבל מספיק מואר כדי להתחיל לאתר לנו צעצועים חדשים. גברים - צעצועים.

את הבחור הגבוה והשרירי עם החולצה הירוקה היה קל לאתר. הוא בלט מעל כולם. מבט מהיר ביני לבין לימור הכריע והציד החל.

שתי בלונדידניות שכמונו. מי יוכל לסרב?? אחרי כמה כוסות שתייה העמסנו את הדוגמן שלנו על האוטו ויצאנו לכיוון הבית של לימור.

הכל התחיל כמו אירוח שיגרתי של סוכן מכירות: "משהו לשתות"? "השירותים נמצאים שם".. אבל אחרי 10 דקות, כשהוא התחיל להרגיש בנוח, הגיע הזמן לנער אותו מתמימותו ולהכניס אותו לעולם שלנו. עולם המלכות.

בטיפוף קליל על העקבים האדומים שלי הובלתי אותו לחדר השינה, מעיפה ממנו שאריות בגדים שלא היו צריכות להישאר עליו... לימור מצידה התחילה לכוון אותו בכיוון העקבים הפרטיים שלה - לליקוק נמרץ.

הגוף שלו בהק באור המעומעם שבקע מהטלויזיה, והדגיש את השרירים המפותחים שלו. נתתי ללימור להשתעשע בו בזמן שקשרתי את האשכים שלו בסרט קטיפה. האיבר שלו טפח למימדים עצומים והוא התחיל להזיע. שמעתי אותו מתנשף והידקתי אביזר נוסף שהשאיר אותו מתוח ונכון למולי.

"אנחנו רוצות להגיע לשיאים חדשים היום", אמרתי לו, "וזה תלוי רק בך! אז תתחיל לעשות את העבודה!" לימור צחקקה וסטרה לפרצופו ההמום.

"שמעת אותה!" ירתה לעברו ודחפה את ראשו עמוק אל בין רגליי.

הוא נכנע ברצון והתחיל לענג אותי ואותה לסירוגין, מצליח רק בקושי להתאפק.

"כלב מטונף!", צעקה לימור, "תתחיל לעבוד במרץ!" הדפנו אותו יחד וקשרנו אותו למיטה, תוך כדי שלימור מתיישבת לו על הפנים וחוסמת לו את כל מרווח הנשימה.

במשך 4 שעות הוא היה עסוק בלענג, לפנק ולספק אותנו לפי דרישה. הסרט שקשרתי לאיברו החזיק אותו מתוח כל הזמן, אבל לא שיחררתי אותו למרות היללות שלו.

אני אוהבת להכאיב במקומות אינטימיים. זה מגרה אותי ומספק אותי. לדעת שהמקומות הכי רגישים נמצאים בשליטתי - זה עונג עילאי. אני לעולם לא אשאיר נזק, אבל אני אכאיב. אוי כמה שאני אכאיב!

"תכניס את הזין שלך למלכה!", פקדתי עליו, "אבל שלא תעיז לגמור עד שלא תקבל אישור!"

"כן גבירתי", הוא מלמל בסבל רב ואני חייכתי.

הייתי צריכה להרגיש אותו בתוכי, לכבוש את כולו לתוכי עד שלא יצליח לראות את בסיס הזין שלו. עטפתי אותו בפנים והשתמשתי בו בחוזקה.

כבר חודש וחצי שלא ביצעתי את זממי בעובר אורח, ועוד אחד כל כך גדול...

לימור היתה הבאה בתור, והיא בחרה להתחיל דווקא עם אחוריו של הבחור. שלפנו את הסטראפון ולימור דחפה אותו במרץ ובהנאה.

הבחור שלנו התחיל להתחנן על נפשו שניתן לו לגמור אבל סירבנו ואיימנו עליו שאם יעיז אפילו לחשוב על זה הוא ימצא את עצמו קשור למיטה במשך שבוע עם משאבה על הזין. הוא נרגע. לא הייתה לו ברירה..

במהלך השעה החמישית, אחרי שלימור ואני גמרנו מספיק פעמים, הוחלט שהעבד הטרי שלנו יכול לגמור, אבל רק לתוך הפה של עצמו.

הוא לא הבין בהתחלה איך זה אפשרי, אבל ברגע שהעלנו את הרגליים שלו למעלה, פתאום הוא קלט שהזין שלו נמצא ממש מעל לפה שלו.

"עכשיו", אמרתי לו, "אנחו נספור עד 12 בדיוק. כשנגיע לספרה 12 אתה גומר לעצמך לתוך הפה וצועק 'תודה גבירתי', ברור?"

"כן גבירתי", ענה בלחש והתחיל לאונן לקצב הספירה.

אין דבר יותר מגרה מגבר שעושה לעצמו ביד. הוא כל כך חרמן, כל כך נואש, כל כך תלוי וכל כך חסר אונים.. פשוט תאווה לעיניים.

"עשררר", גלגלה לימור את הסיפרה בלשונה והבחור הגביר את המהירות ונאנח.

"אחת עשרה!" אמרתי לקול ההתנשפויות שלו, "ו.... שתיים עשרה!!!"

זרם אדיר פרץ מתוכו הישר לתוך הפה שלו בלי ללכלך את הסדין.

"תתתוודדהה גבירתתתייי", הוא צעק, עדיין רועד כולו ומחזיק את איברו שנשאר זקוף עוד דקות ארוכות.

לימור ואני צחקנו, מדליקות סיגריה ארוכה ונותנות לו להסדיר את הנשימה.

חיכינו עוד כמה דקות סימליות בשביל הנימוס ואמרנו לו להתלבש. הסברנו לו איפה הוא נמצא ומאיפה אפשר להשיג מונית, לקחנו את הטלפון שלו, למקרה שיתחשק לנו לעשות "שידור חוזר", ושיחררנו אותו לדרכו.

גם מלכות צריכות לישון לפעמים...