לפני 17 שנים. 24 באפריל 2007 בשעה 3:01
"גש תביא את הגבינה. אתה יודע איזה", שלחתי אותו למחלקת החלב.
אני בנתיים הצטיידתי בפטריות, בצל, פלפל ועוד כמה ירקות שהיו נחוצים לתבשיל הפסטה שהוא עומד להכין לי.
נעמדתי ליד הארונית של העיתונים ובהיתי קצת בכריכות של המגזינים המצויצים שניסו להתחרות אחד בשני. עיתון אחד הכריז על דיאטה חדישה באותיות אדומות, ודוגמנית חייכנית ורזה מידיי ניסתה להוכיח את הפואנטה. בולשיט. עיתון אחר התהדר בכותרות שהסתיימו בסימני שאלה רבי משמעות, וגרם לי לגחך.. מה אנשים לא יעשו כדי למשוך תשומת לב???
הסאב הזריז שלי חזר עם כמה סוגי גבינות להקרמת הפסטה והעמיס על עצמו גם את השקיות שהיו בידיי. יוזמה אישית, הוא למד.
נעמדנו ליד הקופה אחרי איש מבוגר שהעביר קופסאות של שימורים לחתולים, ואני הוספתי כל מיני חטיפים שלא היינו זקוקים להם לשקיות התלויות על זרועותיו הגדולות של הסאב המתוק שלי.
כשהגיע תורנו, הוא שפך את תכולת השקיות על המסוע הקטן במיומנות רבה ועבר לצד השני שלי כדי לארוז את המצרכים בחזרה אחרי שיעברו דרך הקופאית.
"אני אסיים כאן", הבטתי עליו, "לך בנתיים וסדר את העגלות בחוץ בטורים שווים". הוא עזב מייד את השקיות והמצרכים ופנה לעבר היציאה, לא לפני שאמר "כן, גבירתי".
הקופאית התמהמהה עם אחד המוצרים שלא עבר בסורק שלה, וקראה ליוליה מהקופה הראשית כדי שתעזור לה.
עיינתי בעלון הקטן שהיה מוצמד לפלסטיק מעל הסורק של הקופאית וקראתי על מבצעי החודש עד שיוליה הואילה בטובה להגיע.
הצצה בשעון בישרה לי שכבר 18:35 והזכירה לי שלא אכלתי כלום מהבוקר. קרקור קטן עלה מבטני כדי לחזק את המעמד, והקופאית סיימה בהצלחה להעביר את כל המוצרים ולשאול אותי אם אני רוצה משהו מהמבצעים. עניתי בשלילה, שלפתי את כרטיס האשראי של הסאב שלי וחתמתי על טופס החיוב.
הכלבלב חזר בדיוק בזמן והעמיס על עצמו את השקיות. "סיימתי, גבירתי", התנשף לעברי ופינה לי את הדרך בבטחה אל דלת היציאה.
"כל העגלות בטורים שווים?", שאלתי. "כן גבירתי", השיב, "ספרתי פעמיים".
האוויר בחוץ היה נעים ורוח קלילה בידרה את שערי. "הטורים לא שווים", ציינתי ביובש ומיקדתי את מבטי על שלושת טורי הברזל שהכילו את עגלות הסופר.
"גבירתי, אולי מישהו לקח עגלה... אני... אני ספרתי, הם היו שווים, גבירתי", עיניו נעו בחוריהן בחוסר נוחות.
רכב חונה יצא והצייתן שלי הוביל אותי למדרכה בזהירות. "שים את השקיות באוטו", פקדתי, "ותקרב אותו לכאן". "כן גבירתי, מיד גבירתי", הוא מיהר למלא את המטלה, ואני שקלתי לוותר לו על סידור העגלות מחדש. גם ככה הייתי רעבה, ובעצם מה זה בכלל משנה? עגלה יותר, עגלה פחות, בטח מישהו באמת לקח עגלה...
הצתתי סיגריה והבטתי ברכב שלי שהתקרב אליי באיטיות. "תן לי לנהוג", אמרתי כשיצא ממושב הנהג כדי לפתוח לי את הדלת. "אתה יכול לשבת ליידי מקדימה".
מושב הנהג הוא המקום הטבעי לי, מרגישה כמו טייסת קרב, פותחת חלון, מדליקה את הרדיו, מנמיכה את המיזוג ולוחצת על עוד כמה כפתורים מיותרים. אני אוהבת להרגיש את השליטה ברכב, זו גם הסיבה שאני מתעקשת על גיר הילוכים רגיל ולא על אוטומט.
"איפה טופס הקילומטראז'?", תרתי בעיניי אחרי הקרטון הורוד שבו ממלא הסאב שלי את פרטי הנסיעות שלו. "הנה, כאן, גבירתי", הגיש לי את הטופס ופתאום קפא.
הצצתי בפרטי הנסיעה האחרונים שמולאו על ידו והשוויתי למספר שהופיע מולי על צג הקילומטרים של הרכב. "יש כאן רק עד 96,045, ואנחנו כבר ב 96,052", הבטתי עליו, מחכה להסבר על הקילומטרים האבודים.
"סליחה, גבירתי", מלמל, "זה מהנסיעה של אתמול בערב.. את ביקשת שאקנה בדרך סיגריות.. ושכחתי לרשום. הנה אני ארשום עכשיו, גבירתי.."
"אתה לא יכול לרשום עכשיו, כי נסענו גם היום, נכון? וגם עכשיו לסופר. אתה זוכר את המספרים בעל פה? או שאתה מתכוון לרשום סתם מספרים על הנסיעות האלה?!"
"לא, גבירתי, לא זוכר את המספרים.. אבל אולי, גבירתי, אפשר הפעם לרשום את הנסיעות בצורה גלובלית?", הוא השפיל מבט נבוך, מחכה להוראה שלי.
"אני ארשום את זה בכתב ידי, כדי שאזכר בתקרית הזו כל פעם שאבדוק אותך", אחזתי בעט שהגיש לי ושרבטתי מספר מילים על גבי הטופס. "ואתה צא החוצה עם השקיות. אתה חוזר ברגל הביתה. זה בשביל שתלמד להעריך את הקילומטראז' שהאוטו הזה עושה. תלמד דרך הרגליים".
"לא, סליחה, גבירתי... אני לא אשכח יותר, גבירתי", התחיל להתחנן, אך קולי החד משמעי קטע את רצף התחנונים, "אתה הולך היום ברגל. בלי ויכוחים! זה לא כל כך רחוק, ככה אמרתי וככה זה יהיה! ברור?"
"ברור, גבירתי", הוא יצא בשקט מהרכב, העמיס על עצמו את השקיות ובמבט נמוך התחיל ללכת.
נשארתי באוטו עוד כמה דקות, צופה בו מתרחק, מסלסלת עיגולי עשן מהסיגריה שלי ומועכת אותה לתוך המאפרה. הישבן שלו התנודד מצד לצד כשהוא מנסה לשמור על מהירות הליכה גבוהה, למרות כובד השקיות שבידיו.
כשהוא נעלם מעבר לעיקול שילבתי להילוך ראשון ויצאתי לדרך.
אחרי הרחוב הראשון ושתי הכיכרות שעליו, עקפתי אותו, עדיין הולך מהר. זו נסיעה של 3 דקות בדיוק, אבל ברגל זה יכול לקחת גם 20 דקות. במיוחד אם אתה סוחב עליך 5 שקיות סופר עמוסות כל טוב.
הוא הבחין בי וניסה להחיש את צעדיו. לחצתי על הגז ונעלמתי לו. שילמד.
עברתי בסניף הדואר והוצאתי את המכתבים מהתיבה, קפצתי למירב, הקוסמטיקאית, והשארתי אצלה צ'ק, והגעתי הביתה בדיוק כשהוא נעמד ליד דלת הכניסה, מזיע ומושפל.
צרור המפתחות שקשק כשהוצאתי אותו מהתיק שלי והוא מיהר לקחת אותו מידיי ולפתוח את הדלת.
"גש לסדר את המצרכים", אמרתי בשקט, "ואחר כך תתחיל להכין את הפסטה. אני רעבה".
"כן, גבירתי", הוא נראה מותש ואני הצתתי עוד סיגריה והורדתי נעליים. התקרבתי לחדר האמבטיה והדלקתי את הדוד החשמלי. הוא יצטרך מקלחת אחרי כל התיזוזים האלה. מסכן שכמוהו.
ניגשתי למחשב וקראתי את כל ההודעות שחיכו לי באתר "הכלוב". מאסטר חביב שאל משהו בקשר לטכניקת קשירות מסוימת, כמה חברים שלחו לי את השטויות הרגילות שלהם, ותשעה עבדים הציעו את עצמם לשירותי בדרכים כאלה ואחרות, מתחרים על תשומת ליבי.
ניחוחות תבשילים התפשטו בבית, ושמעתי את הסאב שלי מוציא צלחות מהארון ומסדר אותן על השולחן.
"גבירתי, האוכל מוכן", התקרב אליי והחווה בידו אל הסלון. "תרצי יין עם האוכל?"
"לא", הושבתי את עצמי על הספה הרכה, "רק קולה. ותביא גם לעצמך צלחת".
"תודה, גבירתי", שמץ של חיוך התגנב אל פניו. ידעתי שהוא רעב. גם הוא לא אכל מהבוקר.
הוא הניח את הצלחת הנוספת ומזג לי קולה, מחכה שאורה לו איפה לשבת.
"שב כאן", הצבעתי על כרית ששמתי על הרצפה, "אבל אתה יכול לאכול על השולחן, לא מהרצפה".
חיוך נוסף התפשט על פניו, "תודה, גבירתי".
האוכל היה מדהים, טעים, משביע, ומוקרם לשביעות רצוני. כשסיימתי הדליק לי הכלבלב שלי סיגריה, וחיכה עם המאפרה בידו שאאפר. בכל פעם שהאפר הצטבר, הוא קרב את המאפרה, כך שאפילו לא הייתי צריכה להזיז את היד שלי.
כשנשאר רק הבדל הגשתי לו אותו והוא כיבה אותו במאפרה והחזיר אותה למקומה.
רציתי שיעמוד על 4 וישמש לי כהדום לרגליים, ורציתי שימזוג לי עוד קולה, ובכלל רציתי שישב בפינה שלו ויחכה להוראות שלי, אבל כתם זיעה שבצבץ על חולצתו ועיניו הכחולות והתמימות הכניעו אותי.
"לך למקלחת, כלבלב שלי", ליטפתי את שערו החלק, "יש מים חמים".
עיניו אורו, והוא שוב חייך. לפעמים חיוכי התודה שלו מגרים באותה מידה כמו ההשפלות. הוא נעמד על רגליו, פינה את השולחן, שטף את הכלים ונכנס למקלחת. כשהוא ייצא מהמקלחת, הרהרתי ביני לביני תוך כדי שאני פותחת את מזוודת ההפתעות שלי, אני אקשור אותו קצת, אאזוק את האשכים שלו, ותוך כדי אנקות כאב אעשה איתו אהבה...
