לפעמים אני מצפה אולי ליותר מידיי..
מאמינה אולי מהר מידיי..
מקווה לטוב, תמיד אופטימית, תמיד מחייכת.. אולי יותר מידיי...
אולי באמת מלכה צריכה להיות אנטיפטית? אגואיסטית? מאוהבת בעצמה?
אולי כיבדתי אחרים יותר ממה שהייתי צריכה?
האמנתי בכבוד הדדי, בנתינה, גם אם היא כואבת, גם אם זה לשני הצדדים..
לא רציתי לנצל או לפגוע, רציתי לשלוט בצורה הכי נכונה, בדרך הכי הומנית.
מי אמר ששולטת היא רק אישה עם שוט? מי קבע שאין סשן מענג? מי החליט שרוע זו הדרך?
אני שולטת מלידה, ככה כולם אומרים לי, ככה אני מכירה את עצמי, אבל יחד עם זאת, אני אדם טוב.
לפחות מקווה ככה...
אני אדם חיובי, אוהבת לאהוב, אוהבת להנות, אוהבת את החיים...
ופתאום מגיע לו מישהו, שכמה שהוא גדול, ככה הוא קטן, כמה שהוא חי באגו שלו, ככה הוא רמוס, וכמה שהוא חושב שהוא איש העולם הגדול, ככה הוא לוזר... וככה, פשוט ככה.. אולי הייתי צריכה להיות אחרת? אולי פחות סקס? אולי פחות יחס? אולי פחות רגש?
אולי...
מאלפת בסגנון חופשי
זו אני מתחת לשיטחיות של חוסר ההכרותיפה מבחוץ ומבפנים, שולטת, גאה, שמחה, עצובה, אוהבת..... חברה טובה, נהגת שודים והכל קורה לי
שוחחתי עם ארוס מספר פעמים.
לא על נושאים בידיסמים, על סתם דברים, על הא ועל דא וגם על נושאים ברומו של...
אף פעם לא עלה מן הכתוב שום סוג של רגש שיוביל למעשה כל כך קיצוני...
זה כל כך כואב, כל כך פתאומי וכל כך לא מתיישב לי עם הדמות שבניתי לעצמי על סמך כל חילופי הדברים בינינו.
אני טיפוס נהנתן שאוהב את החיים, לעולם לא אפגע בעצמי, אבל היו ימים שמחשבות אובדניות מילאו את ראשי.
עברתי תקופות לא קלות ואפילו קשות בעליל, הייתי כבר על סף התהום מבחינה ריגשית, כלכלית, נפשית... למעשה, מכל בחינה..
הרהרתי בקיום חסר התועלת שלנו על הפלנטה שאנחנו דואגים להרוס בכזו קלות, על היאוש שבלקום כל בוקר לאותה שגרה מלאת אכזבות ומלחמות, על המאבק הבלתי פוסק שלנו בחיים, על הנסיון לשרוד כל פעם מחדש...
הייתי כל כך קרובה, עם חבילות של כדורים שדאגתי לארגן לעצמי, אבל לא.
לא יכולתי לחשוב על אמא שלי שתישאר מאחור ולא תבין מה קרה? איפה היא טעתה? שתתרסק יחד איתי..
לא יכולתי לדמיין את עצמי גורמת לאמא החזקה, הטובה, הרגישה שלי לבכות.
נשארתי בשבילה, והיום אני חיה אולי רק בזכותה. והחיים יפים. הם כל כך יפים, גם כשקשה, גם כשכואב, גם כשאין סימן לאור בקצה המנהרה.
אני יודעת שיש שם אור, גם כשאני לא רואה אותו, גם כשחשוך וקר ואין תקווה.. האור בקצה המנהרה יתגלה בסופו של דבר, ואין כמו ההרגשה שהתגברת על מכשול והצלחת להתקדם.
מכל נפילה שלי יצאתי מחוזקת יותר. מחושלת יותר ומאמינה יותר.
ארוס, אני מקווה שמצאת את השלווה, אני מקווה שכל הדמעות הצדיקו עצמן ושטוב לך איפה שאתה נמצא...
עצוב לי...
לפעמים אני חושבת שהעולם כזה קטן, אפילו יותר..
כולם מכירים את כולם, כולם מדברים עם כולם, כולם מדברים על כולם...
כחובבת מושבעת של פומביות, אין לי ממש בעיה עם זה, לטוב ולרע.
כולם יודעים מי אני, ואין לי ממה לפחד או להתחבא, מאמינה גדולה באמת על כל הכאב שבה, אבל לאחרונה פנה אליי עבד, שמטעמי התחשבות ודסקרטיות לא אחשוף את שמו (הפעם), וביקש שאמצא לו מקום בממלכתי.
כהרגלי בקודש, הצצתי מייד בפרופיל שלו על מנת לדעת במי מדובר.
אני משתדלת להחזיר תשובה לכל מי שפונה אליי, אפילו אם זו תשובה שלילית, מכיוון שאנחנו אמורים להיות בני אדם קודם כל.
ובכן, בהצצה החטופה בפרופילו של הנ"ל נתקלתי במשפט הבא:
"אני מכיר את המלכה xxx (כאן מצויין שמה של המלכה), שבעבר נקראה xxx (וכאן מצויין שמה הקודם), אשר גרה ברחוב xxx (וכמובן, כאן מופיעה כתובת מפורטת ביותר)"
תשמע, חבוב, ואני אומרת את זה בטון הכי קשה, מי לעזאזל אתה חושב שאתה?!
למה נראה לך שמעניינת אותנו הכתובת של אותה גברת נכבדה, ולא משנה מה היא עשתה לך בעבר???
איך אפשר לסמוך על טיפוס כמוך שמנדב פרטים לא רלוונטים ומאוד דיסקרטים על אנשים אחרים?
אתה אפילו לא ברמה של סמרטוט, ואני אומרת את זה בנימה הכי לא בידיאסאמית שיש!
גם אם לא הייתי נמצאת במערכת יחסים מונוגמית עם העבד שלי לא הייתי מקבלת אותך לממלכה שלי מהסיבה הפשוטה שאמון זה דבר שצריך להרוויח, אבל בעיקר להוכיח.
יש כל כך הרבה אנשים שניסו לפגוע בי, ועוד יותר אנשים שגם הצליחו, אבל אם אני אאבד את צלם האנוש שלי וארוץ במסע נקמה מטורף, אני לא אהיה טובה מהם.
קח זאת לתשומת ליבך הקטנוני, ועצה שלי - תמחק את השורה הבלתי ראויה מפרופילך, שגם ככה טפל ולא מושקע.
כנ"ל לגביי כל מי שעדיין לא ראיתי את הפרופיל שלו, אבל ניסח אותו בצורה דומה. [b][color=navy][/color][b][i]
ביום שישי, או יותר נכון שבת, כשחזרתי מהמסיבה המדהימה בדאנג'ן, שם פגשתי את כל מי שעדיין לא ראיתי מהכלוב, נכנסתי לרכב שלי ונתתי, תחת לחץ חברתי, לאחי לנהוג.
הוא החליט שאני לא כשירה לנהיגה וששתיתי מספיק והתנדב להסיע אותי...
הבעייה התחילה כשמישהו יצא מחנייה לא חוקית בצד בדרך והתמקם לרוחב הכביש...
לפני שהספקתי לסיים בראש את המחשבה "אנחנו לא נספיק", הרגשתי את החגורה באגן ואת הרכב בתוך הדלת של הנהג השני...
אז חוץ מסימנים כחולים - ירוקים של שטפי דם וכמה שריטות להשלמת המראה, לא ממש קרה לי כלום, אבל האוטו... אוי האוטו... סיטרואן סקסו סקסית שבדיוק יצאה מהמוסך יום קודם.. הלכה טוטאלוס!!
היא נראתה כמו שפחה מרוסקת שאדונה הפליא בה את מכותיו מבלי להתחשב במילת הבטחון... היא נראתה כמו אוסף של חלקים מפוזרים שמנסים לחבור יחדיו לצורה גיאומטרית לא מפוענחת...
ועכשיו, נטולת רכב, נטולת כסף מהביטוח שיזכר בי בעוד חודשים מספר... נטולת עצמאות, תלויה בנהגים תורנים...
אז דבר ראשון - דקה דומיה לזכרה של המשרתת הכי ותיקה והכי נאמנה שלי - סקסו. (הרכינו ראש וספרו עד 60)
ודבר שני - בחיים, אבל בחיים אל תסעו בלי חגורת בטחון!!! אם לא הייתי חגורה, הייתי עפה דרך השמשה ישר לתוך הרכב שמולי, וספק אם היה מי שיכתוב כאן עכשיו...
חג שמח/עצוב[i]
חייבת לשתף את העולם:
הכנוע שלי התחיל ליזום איתי מריבות טלפוניות.
בהתחלה הייתי סבלנית, אני מלכה מבינה ודואגת, אבל יש גבול...
ביום שישי שלחתי לו הודעת SMS שאני יוצאת אליו כמתוכנן והוא השיב לי בהודעה "אל תצאי".
זה לא משהו שמקובל עליי ובוודאי שלא מקובל בעולם הבדסמי. התעצבנתי. ועוד איך שהתעצבנתי.
מאיפה החוצפה הזו? עזות המצח? הרי קבענו שאני מגיעה אליו, שיחכה בבית אחרי מילוי מספר הוראות שקיבל...
התקשרתי אליו, אולי יש לו איזו שהיא סיבה, נניח שחטף התקף לב, או אולי, חלילה, מישהו מת???
לא. אף אחד לא מת... פשוט נראה לו שלוקח לי יותר מידי זמן. פשוט ככה. בלי למצמץ אפילו..
הודעתי לו שאני באה, שימתין.
* * *
כעבור כחצי שעה כבר זמזמתי בפעמון הדלת, והוא, לפי ההוראות המתין לי בפתח.
נכנסתי בסערה. בלי לומר מילה, הנחתי את התיק שלי ופקדתי עליו להכין לי את המשקה שאני שותה.
נכנסתי לשירותים בטריקת דלת ושמתי את כובע השוטרת שלי על הראש.
חזרתי לסלון, עדיין בלי לומר כלום, והבטתי בו במבט קשה. הוא נעמד מולי, כוס השתייה בידו, מחפש את המצת כדי להדליק את הסיגריה שלי.
הוא שונא שמעשנים לו בבית, מזל שאני קובעת ולא הוא...
"אני יודעת למה אתה רב איתי בטלפון", אמרתי, עדיין מביטה בו בכח. סימן שאלה עלה על פניו. "אתה מנסה לברוח", סימן השאלה על פניו העמיק. שלפתי מחגורת המשטרה שלי את האזיקים ובתנועה מהירה אזקתי את ידו הימנית מאחורי גבו.
"על הברכיים" פקדתי. החזה שלי התחכך בפניו דרך החולצה התכלכלה שלי, חולצת משטרה.
"אתה חושב שאתה אסיר מסוכן, הא?" גיחכתי, "מהסוהרת הזו לא תברח כל כך מהר". חילצתי אותו מהחולצה שלו ושלפתי את האודם מהתיק שלי. שירבטתי על החזה הרחב שלו מספרים עם האודם, "זה מספר האסיר שלך. 1478, ברור?"
"ברור גבירתי", הספיק להשיב לפני שחטף סטירה חזקה על פניו. "היום אני לא גבירתי. אתה יכול לקרוא לי הסוהרת או המפקדת. ברור?"
"ברור המפקדת", ציית.
"עכשיו תוריד את המכנסיים שלך", ציוויתי, " קיבלתי דיווחים שאתה מנסה להבריח סמים לכלא".
"אני, המפקדת? אני לא נוגע בסמים המפקדת", מלמל תוך כדי שהוא מנסה להפטר מהמכנסיים ביד אחת.
פאאף! עוד סטירה הונחתה על פניו. "בלי ויכוחים!", הכפפה החד פעמית שלי נמתחה בקול גומי ונמשחה בקרם מרכך.
הוא די חושש מהתחום הרקטאלי, אבל אני רואה את ההנאה שלו למרות הפחדים. אולי אני מצליחה לגעת במקומות נכונים...
בין גניחת הנאה לכאב אני מעבירה יד על שק האשכים. הוא רוטט מולי, מצומרר וזקוף.
* * *
יתר הסשן כלל עוד מספר סטירות, שימוש באסיר שלי בתור מאפרה ובתור נייר טואלט...
אבל יש דברים שאי אפשר לפרוש קבל עם ועדה..
סתם רציתי לשתף
רוצה לראות אותך על הברכיים, אני על הספה בחצאית שחושפת את המטרים הראשונים של הרגליים הארוכות שלי.
אני יושבת רגל על רגל, ואתה מושפל, מביט ברצפה, מנסה לקלוט אותי בזוית עינך..
אתה יודע שניסית להיות מאצ'ו, ניסית להתמרד, פעלת על דעת עצמך.... ואתה יודע שזה לא יעבור לך בשתיקה.
אתה כל כך חמוד, ילד טוב, חצוף, ולעזאזל, כל כך סקסי...
"תתפשט", אני מצווה, ואתה בכניעה, עדיין על 4, מוריד את הגופייה הצמודה שלך, זאת שאני הכי אוהבת, זאת שהייתה עליך בסשן הראשון שלנו..
"יש לי הפתעה חדשה בשבילך", אני מחייכת, "או יותר נכון הפתעה בשבילי"...
"ה... הפנטזיה, גבירתי?", אתה שואל בחשש, מכיר אותי כל כך טוב.
"תכיר את דין", אני פותחת את הדלת של הארון, ודין יוצא מכלאו, חטוב, צייתן ומוכן לפעולה...
אתה מביט בו מלמטה, יודע שהוא עבד, בדיוק כמוך, אבל הוא עומד איתן ואילו אתה על 4.. אני רואה אותך מסמיק, אשכנזי שכמוך, מנסה לשמור על ארשת רצינית, לשדר פוקר פייס, אבל גם אני מכירה אותך מתוק שלי. אתה מפחד, מושפל ומגורה כמו שבחיים לא היית...
אתה מביט בי במבט מתחנן, מחכה שאגע בך, שאכין אותך, כמו תמיד, רק שהפעם אין סטראפון.. הפעם זה הדבר האמיתי. דין מתקרב אליך לפי נקישת אצבע שלי, ואתה לא מצליח להסתיר רעד קטן שמתחיל בגב ועולה לך עד לצוואר. "תמצוץ", אני יורה מילה בודדה ואתה מיד מרצין. "כן, גבירתי".
שנינו יודעים שעד עכשיו מצצת רק את הסטראפ שלי. אתה עדיין בתול... מכל הכיוונים, אבל אתה אוחז בו במיומנות של כלבה מיוחמת ומתחיל לטעום את כולו.
אני מחליפה רגליים, הרגל העליונה שלי מצטלבת עם התחתונה... חם לי...
אני שומעת את הרעשים המתוקים של רוק שנוגע באיבר מין יחד עם נשימותיך המתגברות. חתיך שלי, אתה גונח?
"די", אני פוקדת, מצליחה להסתיר את הכמיהה שלי, ואתה מפסיק מייד עם השמע קולי. "היית כלבלב רע, נכון?", אתה כל כך יודע מה מצפה לך.... העיניים שלך מהפנטות אותי ואני בקושי מצליחה להחזיק את עצמי מלהתנפל עליך. שוב נוקשת באצבעותיי ומורה לך להסתובב. ביד מיומנת אני מתחילה להכין אותך לקראת הבאות, מרחיבה אותך, משמנת היטב...
לסימן שלי דין מתקרב, עטוף בקונדום דק, ומתחיל לחדור אליך לאט. אתה חושק שפתיים, עוצם עיניים ואני כבר מתקרבת לדין עם סימן של "לאט", אבל אז אתה נשען אחורה עם האגן שלך, משתחל וננעץ באיברו הגדול של דין. אני רואה את האיבר שלך, זקוף עד כדי כאב וקול גניחותיך מצליח להרעיד אותי. תמיד היית טיפוס מגורה, טיפוס מיני, אבל מעולם לא ראיתי אותך כל כך להוט, מתקדם עם גופך וחוזר וננעץ ושוב מתקדם... ומשתחל חזרה... זה לא נראה כאילו דין מזיין אותך, זה נראה כאילו אתה מזיין את עצמך. אני נהנית לשמוע את הגניחות הקטנות והגבריות שלך מתחזקות ומחליטה שהגיע הזמן שתוציא את כל התשוקה שלך.
אני מכירה את הנקודה הזו שלך, בין פי הטבעת לבין האשכים, זו שעושה לך צמרמורת של עונג, ואני ממהרת לשלוח יד ארוכת ציפורניים אליה וללטף אותה בעדינות נעימה, שילוב של אצבעות רכות וציפורניים מטופחות.
קולך שוב מתגבר ואני אוחזת את האשכים שלך בכוח תוך שאתה פולט צעקה חנוקה "אני יכול, גבירתי?", אתה משתנק, "בבקשה..?"
אני אוהבת לראות אותך מיוסר, חרמן, ונתון לשליטתי. "עדיין לא", אני מחייכת לנוכח נשיכת השפתיים שלך. אני ממשיכה לאחוז אותך ומסמנת לדין שיגביר קצת את הקצב. אני יודעת שאתה עומד להתפוצץ, אבל זה מדליק אותי. "אני לא מרשה לגמור", אתה שומע את קולי ואני רואה על פניך את המאמצים האדירים שאתה משקיע כדי לא להמרות את פי.
אני משתעשעת במחשבה שאני יכולה "להפיל" אותך. תנועה אחת קטנה שלי ואתה גומר כמו טיל, בלי להצליח לעצור את עצמך. אני יודעת שיהיה כיף לא נורמאלי להצליף בגוף הגדול והשרירי שלך, להעניש אותך על שגמרת בלי רשות, למנוע ממך אורגזמות בשבוע הקרוב, ואתה, חרמן קטן, בסוף השבוע תתחנן ותתחנן....
אבל לא. אני לא אעשה את זה. אגלי זיעה נוטפים ממך, למרות החורף שבחוץ, ואני רואה שגם דין כבר לחוץ... "בסדר", אני מאשרת ומהדקת את אחיזתי, ידי השנויה מתחככת על איברך, "אבל הכלב הגדול שמאחוריך יגמור אחר כך ממציצה".
אתה מספיק למלמל משהו שלמדתי להכיר כ"כן גבירתי", כשנחשול נפלט מאיברך וצעקה מפיך.
הרעד שלך, הפנים הסקסיות שלך כשאתה גומר, ההתנשפות... דין יוצא ממך לאט ומניח לך לקרוס על השטיח, מסדיר את נשימותיך.
אני חוזרת לשבת על הספה, באותו שילוב רגליים מלכותי, וצופה בך מזדחל בכיוונו של דין על מנת להשלים את המשימה שהטלתי עליך.
אני יודעת שהריגוש שחווית היה עצום, אני רואה על הפנים שלך את האושר, למרות שאתה מנסה להסתיר... אחרי שתסיים עם דין אני אתן לך קצת לנוח, אבל ברור לך כבר מעכשיו שאני הולכת להשתמש בך הערב כוויברטור אנושי.
אני מציתה סיגריה ומחייכת, ככה בדיוק אני רוצה לראות אותך...
היייתי בשבילו הכל. לא בצחוק, גם לא בציניות. באמת הכל.
אחרי תקופת משבר ארוכה, אשפוז טראגי בבית חולים ובחוסר ידיעה האם אי פעם הוא יתעורר, הייתי שם בשבילו. והוא יעשה הרי הכל בשבילי....
מעירה אותו בבוקר, מכינה לו אוכל, לוקחת אותו לעבודה, מתקשרת אליו לוודא שלא שכח לאכול, לשתות, שלקח את כל הכדורים שלו, 7 ביום, שלא נרדם במקרה בעבודה... יש לו תפקיד חשוב.
הייתי אשתו, אמא שלו, אחותו והמטפלת הסיעודית. הייתי גם מלכה, אבל מלכה בהקפאה. מלכה מסורה יותר משפחה, דואגת יותר מלביאה לגוריה, אוהבת יותר ממליון כוכבים שהביטו בי וחיכו שאתייאש.
ידעתי שאני קובעת את גורלי. תמיד קובעת. מאז שאני זוכרת את עצמי. ידעתי שהקביעה הזו תוכל להעלות אותי או להוריד אותי... אבל לא היה אכפת לי. העיקר שיהיה בריא, שיחזור אליי, כמו תמיד, אוהב, סוגד, מומין שלי, אהוב שלי... שעושה הכל בשבילי..
שנה חלפה, עדיין שם, עדיין הופכת את היוצרות, עדיין סועדת אותו והוא מעריך. יודע שבלעדיי לא היה מצליח לחזור לחיים. יודע שהצלתי אותו ממוות בטוח, מטירוף מוחלט, מאבדון...
שנה שבה הראה לי כמה הוא אוהב, הבטיח לעשות הכל בשבילי, חיכה לחזור למסלול רק כדי לגמול לי, כדי לפנק אותי, הכל הוא יעשה בשבילי, הכל!
יום יום מדברת עם הרופאים, מעדכנת, מתעדכנת, נלחמת בכל העולם, אותו עולם שאמר לי שעדיף לי לברוח. מה הם מבינים בכלל?! הוא בעלי, אני שם בשבילו, כי הוא הרי יעשה הכל בשבילי...
כמעט שנתיים של טיפול בו, כמעט שנתיים בהם איבדתי צלם אנוש, איבדתי את הסבלנות וכמעט איבדתי גם את שפיותי. אבל הנה האור בקצה המנהרה. הוא החלים, הוא כמעט לגמריי חזר לעצמו.. עכשיו הוא באמת יעשה הכל בשבילי!
הכל, אמרת? האמנתי. ידעתי. לא היה בי שום ספק...
ולא רציתי הרבה. הכל מבחינתי היה חיבוק טוב, עם המון תשוקה, קצת מגע... הכל הוא מושג מאוד גמיש, אבל את כל מה שהייתי צריכה לא יכולת לתת.
הלכתי.
כשאתה מביט בי בעיניים קשות
שעושות לי חשק לבכות
מתעקש שאתה יודע יותר
מתבצר בעמדה, לא מוותר
כשאתה שוכח שאהבה היא כח
מכבה את מתג המוח
נאחז בשיברי מילים, מתווכח
אני מרגישה שממני אתה בורח
נשארת לבד מול קיר
הרגשת חנק ואין עוד אויר
והעיניים החמות שלך, היפות
ממשיכות להתרחק, נעלמות
מביטה בך מביט בי ונשארת לבדי