מילים מהמעמקים....

בערך שנה וחצי או שנתים אני כבר מבלה פה, ובאותה תקופה, אשר לעיתים נדמית כנצח חיים שלמים למדתי והכרתי הרבה.

הכרתי כאן אנשים רבים. חלקם (לשמחתי רובם) מעניינים טובים ונחמדים, וחלקם קצת פחות. את הטובים שבניהם ניסיתי לאמץ אל ליבי ולחלקם אני אף גאה לקרוא חברים. מאחרים פשוט למדתי, ותמיד הקפדתי להקשיב לכולם (שכן כבר נאמר בעבר שאין אדם שהוא חסר תועלת לחלוטין. במקרה הגרוע ביותר הוא יכול לשמש כדוגמא שלילית....)

כפי שרבים מחבריי כבר יודעים, לאחרונה מצאתי מישהי אשר מצאה את הנתיב עמוק אל ליבי והצליחה לא רק לגעת בי אלא גם לעשות אותי שמח ומאושר, ולשמחתי רבים הבחינו בזה ואף אמרו לי לאחרונה כי אני ניראה שמח ומאושר יותר כאדם.
בניגוד למה שאחדים חושבים, ובניגוד לדברים שהתרחשו בעבר, בת זוגי הנ"ל היא ונילית, וכזאת היא תישאר. טוב לה במקום בו היא נמצאת וטוב לי איתה במקום בו אנו נמצאים ביחד.

ולכן, כמו במקרים אחרים בחיים, גם הפעם הגעתי לפרשת דרכים, ועכשיו הוא השלב שבו עלי לעשות את הבחירה האמיצה, לאזור אומץ ולבחור בדרך הנכונה. הדרך הנכונה בשבילי. הדרך הנכונה בשביל שנינו.

זהו אקורד הסיום שלי. כפי שמציין הפרופיל שלי, אני עכשיו "לא בעסק".
אני נישאר כאן כאורח, אני אקשיב, אקרא, ואחווה את דעתי, אולם אני נפרד מכם.

תודה לכל מי שהיה כאן איתי. תודה לכל מי שנגע בי ותודה לכל מי שנגע בליבי ובנשמתי ולמי שהרשה לי לגעת בו בדרכי שלי. כולכם יודעים כמה אתם יקרים לליבי.


היו שלום ו..... תודה על הדגים

כתבתי כאן בלוג לא קצר, ולפני ששלחתי אותו, חשבתי קצת, וקראתי אותו שוב, והגעתי למסקנה שזה לא ראוי ולכן מחקתי אותו.

מישהו פעם אמר שהדבר שמבדיל אותנו מהחיות הוא הבחירה. בני אדם חושבים, שוקלים, ואז מחליטים מה לעשות להבדיל מחיות ובהמות שלא חושבים אלא פשוט פועלים בלי הכרה.
אז החלטתי להיות אנושי, ובמקום להיגרר ולהגיב, להימנע מכך, ובפעם הראשונה בחיים שלי להיות דיקטטור, ולהעלים את דיברי הזולת. מותר לי......

כבר אמרתי שאני אוהב זכויות יתר..... 😄

ואני שמח שאני לא בהמה.....

מסתבר שלפעמים יש אמת בדבריהם של האנשים ה"נבונים" אשר ממציאים לנו פתגמים.
נאמר בעבר שאנו נפגעים רק ע"י האנשים שאיכפת לנו מהם

ואכן, מסתבר שגם כאשר מישהו (או מישהי) עושים משהו שאמור לפגוע ולהפריע, וכבר לא איכפת לנו מהאדם הנ"ל, זה לא פוגע ולא נעלבים. ממש לא

היו אנשים שהתלוננו שכבר זמן רב לא עדכנתי את הבלוג שלי, ובנוסף לזה שחשתי צורך להסביר עכשיו כמה דברים, אז החלטתי לכתוב שוב
ככלל, אני לא מרבה לכתוב. אני מעדיף להקשיב. אבל לפעמים יש דברים שצריך לאוורר, לא רק כדי להוציא ממני, אלא גם כדי להוציא לאוויר העולם.


לפני מספר ימים, מישהי שאני בקשר איתה ביקשה את רשותי לברר עלי ולשאול עלי ואודותיי ב"רשת הרכילות" של הקהילה. לאחר מספר שניות של מחשבה עניתי שלושה דברים.
א. אני מרשה לה, גם מפני שממילא היא תישמע דברים, וגם מכוון שאני מתנגד להגבלה של תקשורת עם אנשים.
ב. הודעתי לה שאני יודע שהיא תשמע הרבה דברים רעים עלי.
ג. הבהרתי לה שע"י "בירור דיסקרטי" היא למעשה חושפת ברבים את העניין שלה בי.


לאחר שהמשכנו את השיחה והיא הבינה שאני לא מרוצה ממהלכה, הסברתי לה מדוע אני לא אוהב כשמבררים עלי. יש דברים שעשיתי בעברי שאני מצר עליהם ובמחשבה לאחור הייתי עושה אחרת, אולם הם לא מתקרבים לדברים שמספרים עלי. חלקם בעלי גרעין עובדתי כלשהו וחלקם פשוט מומצאים, או מרוע לב וצרות עין או פשוט מחוסר ידיעה וראיה בפרספקטיבה שונה.

אני לא מתבייש במעשי ובמי שאני. אני שלם עם עצמי ואין לי בעיה שלהסתכל בבוקר במראה (מלבד הבעיה העיקרית, שמי שמכיר אותי יודע שאני לא אוהב לקום בבוקר....). אני שלם עם החברים שלי, אני שלם עם האנשים שאני שומר איתם על קשר, אני שלם עם הנשים שהייתי איתן, ואני שלם עם המעשים שלי – במועדון בקהילה ובחיים. אני לא הולך ומפרסם דברים, שמות ומעשים כי אני מתנגד לזה באופי שלי ואני מאמין בדיסקרטיות, אולם אני עומד מאחורי כל מעשי ולא מתבייש בהם.

אני מאמין בכנות וביושר, ואם יש למישהו משהו לומר לי או עלי, אני תמיד מוכן להקשיב. לא תמיד אני אסכים אולם אני תמיד אקשיב בכבוד ובנימוס, גם לביקורת הקשה ביותר ויש לא מעט אנשים שיכולים להעיד על כך. גם במקרים שבהם אני לא מסכים עם הדברים אני מודה לאנשים על הכנות שלהם ומבטיח להם שאני אחשוב על שאמרו לי כי אני מאמין שמנקודת מבט מסוימת כך הם נראים. כך היה גם היום כאשר חבר טוב ואיש יקר התקשר אלי וביקש לישר את ההדורים שכן הוא חשש שדברים מסוימים שהוא אמר עלי יצאו מהקשרם. ראשית אמרתי לו שזה בסדר גמור ואני לא חושש שהוא אמר משבו שאינו ראוי, לאחר מכן הקשבתי לדבריו, ולבסוף הסכמתי עם דבריו ואמרתי לו שאני מסכים עם על מה שהוא אמר, וגם אני אמרתי את אותו הדבר. אני מעריך אותו ואנשים אחרים על הכנות, היושר, והאומץ לשים דברים על השולחן בצורה כנה וישרה. לצערי אדם גדול זה נמנע עם המיעוט שבקרבנו.

ולמה השרשור – אין זו הפעם הראשונה שאנשים מספרים לי על דברים ששמעו עלי ואני יודע שיש לי פרופיל גבוה (לא רק בגלל הגובה הפיזי) ולכן לעיתים אני מוזכר בהקשרים שונים. הסיבה לשרשור היא כפולה ואולי אפילו משולשת
א. למה לא להקל על האנשים שרוצים לברר עלי, ולאלץ אותם להתחיל לשאול עלי – דבר שגם יחשוף ברבים את העניין שהם מגלים בי.
ב. אני מאמין שזוהי זכותי לדעת מה נאמר עלי לטובה ולרעה.
ג. סיקרן אותי לדעת למי יש את העוז לקום ולומר את אשר על ליבו בגלוי, ולא לחייך אלי במתק שפתיים ולחבק אותי בזמן שהוא משחיז את הסכין ומחפש את הנקודה הכי טובה לתקוע אותו בגבי.

ועכשיו הגענו לכאן. אני לא יכול לשנות את העולם, אבל אני יכול לנסות ולפעול בסביבה הקרובה שלי ואני בהחלט יכול ומתכוון לומר את אשר על ליבי ואת אשר מפריע ומציק לי. אשמח אם אחרים ינהגו כך גם כן.

שתי עצות ובקשות לי לכם:
אם יש לכם משהו לומר על מישהו – לכו ואמרו לו זאת בפנים בצורה כנה. בהחלט יתכן שהאדם לא ראה זאת מהכיוון הזה ואולי אפילו תצליחו לעזור במשהו.

כאשר מישהו מספר לכם דבר מה על מישהו – תמיד תנסו להבין את המניע שלו לספר לכם זאת. ותמיד יש מניע!
אם זה מישהו שאתם לא ממש מכירים והוא מלכלך על אנשים אחרים קיימת אפשרות סבירה שהוא לא מנסה לעזור לכם אלא לפגוע באחרים.......


עד כאן להיום. בקרוב אגיע רחוק......

המקום היה הומה אדם, אחד המקומות הכי מרכזיים במדינה, אולם נדמה היה להם כי אין איש מסביב.

המתיקות של המשקה החם היוותה הסבר טוב לחמימות שמילאה את הלב, אולם היה זה אך תרוץ. התחושה האמיתית הגיעה ממקום עמוק יותר. היה זה משהו אליו היא השתוקקה זה זמן רב וכעת סוף סוף היא מתקרבת אל המקום אליו נועדה להגיע.
לא ניתן היה לטעות ברגשות שלה למראה הקופסה המוכספת וההתכולה שלה, והזיק שנידלק בעיניה כאילו רק רמז לאש המשתוללת בקירבה.

היא השפילה את ראשה, משפילה את מבטה ומושיטה את צווארה.
בעדינות התקרבתי אליה, מניח לאצבעותי לרפרף על העור העדין שלה בעוד אני עונד את הקולר לצווארה. בנקישה מתכתית נסגר האבזם, נצמד לעורה ומשנה אותה.
"עכשיו את שייכת"

לאט לאט היא הרימה את ראשה, עיניה בורקות, הגביש לצווארה ניצנץ באור יקרות, אולם זוהרו הועם ע"י הזוהר הבוקע מעיניה בעוד שפתיה לוחשות, כמעט בלי קול "תודה אדוני"

אני לבד.

למה?

כאשר אני בוחר להעניק מתנה, זה אף פעם לא להוריד משהו מהמדף ולהגיש.
מתנה זה משהו ממני. משהו אישי

מתנה בעבורי היא דרך לומר לאדם שחשבתי עליו, השקעתי בו תשומת לב והבאתי לו משהו אשר לדעתי מתאים לו או נחוץ לו. העלות הכספית של המתנה היא חסרת משמעות, וכך גם אני אומר למי ששואל אותי מה להביא לי. המהות של המתנה היא המחשבה אשר הושקעה בה וככזאת היא חסרת מחיר ויקרת ערך.

וגם אם ברבות הימים הקשר שלי עם האדם השתנה, לטובה או לרעה, מוקיר אני את המתנות שקיבלתי כביטוי של מחשבה, תחושה או רגש ומאמץ אותן לליבי, ובאותה המידה המתנות שנתתי אני יישארו תמיד ביטוי לרגשות שהרגשתי, לתחושות שחשתי, למחשבות שלי, ולתשומת הלב והחשיבות שהיו לאנשים בעיני.

בגידה – מעילה, הפרת אמון.

זהו הפרוש של מילון אבן שושן למילה בגידה. אצלי המשמעות קצת רחבה יותר. אצלי זה הרבה יותר רגשי.
אצלי בגידה היא תחושת הזעם, הכעס, העלבון הצורב שמתלווה לזה שמישהו שהאמנת בו, בטחת בו, ונתת לו להתקרב אליך, עשה דבר מה מתוך ידיעה או אפילו מתוך כוונה לפגוע בך. אצלי הכוונה שמאחורי המעשה חשובה יותר מהמעשה עצמו

חברה טובה וקרובה נתנה לי ספר לאחרונה ואמרה לי שהיא חשבה עלי בשעת קריאת הספר. אתמול, בשעה פנויה שהייתה לי בעבודה השתרעתי על הדשא והתחלתי לקרוא.
טרם סיימתי את הספר אבל ללמוד כבר התחלתי. למדתי שלא תמיד הכוונה והרצון הטוב מספיקים. המעשים חשובים לעיתים לא פחות מהמחשבות ומהכוונות. אבל מצד שני, גם חשיבותן של המחשבות אינה בטלה. אומרים שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, אבל אני גם בטוח שמכוונות רעות עוד לא יצא שום דבר טוב...

אז נכון שלעיתים אני שוגה, ונכון שלא תמיד המעשים שלי מתאימים לכוונות שלי ולא תמיד המציאות שלי היא המושלמת, אבל אני יכול לומר בלב שלם שמעולם לא עשיתי דבר וחצי דבר על מנת לפגוע באדם אחר, ועל אחת כמה וכמה לא במישהו קרוב אלי, ולכן אין לי בעיה להתבונן במראה בבוקר ולהיות שלם עם עצמי. משום מה יש לי הרגשה שלא אצל כולם זהו המצב. וחבל.....

ואולי הגיע באמת הזמן שאני אסתכל שוב במראה ואבחן מחדש את המשמעות של המילה חבר, ואבדוק שוב למי אני נותן להתקרב....

תודה לחברים שלי שמידי פעם מזכירים לי מי הם, ולאחרים שדואגים להזכיר לי מי הם גם כן...

ומתוך ההקדשה לספר:
"מוקדש לחבריי היקרים
שלימדו אותי את אשר לא ידעתי
והזכירו לי את מה שכן ידעתי."

ואולי זהו הזמן שלי למחשבות. אולי זהו הזמן שלי לחשוב, האם אני בדרך הנכונה, האם הכיוון בו אני צועד הוא הכיוון הנכון ביותר בעבורי.

מזה שנים רבות אני רואה את עצמי כצופה על העולם, עולם זר ומוזר שאני מצליח להשתלב בו למרות שלדעתי אני לא ממש חלק ממנו. לעיתים אני מרגיש עצמי כתייר אשר יושב בבית קפה ומסתכל על האנשים אשר צועדים בחוץ. מביט בהם מבעד לזגוגית, בוחן אותם, ויש איזו מחיצה בנינו. הם. ואני.

האם זהו הזמן שלי? אני צועד לי, לרוב לבדי, במשעולי נפשי, ומתבונן על העולם. מפעם לפעם מישהו מצטרף אלי, מברך אותי לשלום, ומבקש לצעוד לצידי. ואני, צמא לחברה, צמא להבנה, צמא לקירבה, משתוקק. אני מברך אותו ומפנה לו מקום לצידי בעודי ממשיך להתקדם. זמן מה אנו ממשיכים ככה בדרכנו, לומדים ומפרים זה את זה, עד אשר אני אט אט מבחין כי ההלך הזה, אשר כה התקרב אלי וביקש לצעוד עימי, ושאני מנסה לאמץ אותו אלי וללמד אותו את הדרך בה אני צועד, מנסה להוליך אותי בדרך אחרת. לאט לאט, בצעדים קטנים, משיכות קטנות לכיוונים שונים אני מגלה כי אותו אהוב הנפש שלי, אשר לפני זמן לא רב שאל אותי על הדרך שלי וכל בקשתו הייתה לצעוד עימי, מנסה להוליך אותי בדרך אחרת. דרך זרה. הדרך שלו.
חלק יאמרו שאין כל פסול בדרך אחרת. למה לא לנסות? ובאמת למה לא?
כי זאת לא הדרך שלי. זאת לא הדרך אותה בחרתי לי וזאת אל הדרך אליה ביקש חברי לצעוד עימי.
ובדרך החדשה הזאת אני לא מסוגל להיות אני. הייחוד שלי, הדרך שלי, הדרך שאליה ביקשת להצטרף הינה חלק ממני, ובלעדיה אין זה אני.

אני יודע שאני יצירה לא מוגמרת, ואני יודע שיש עוד הרבה מקום לעיצוב בנפשי המיוסרת, אבל...

אין לי המשך. אני לא יודע את ההמשך.

אני רק יודע שפעם אחרי פעם, אותם אלו שבחרו בחברתי בגלל מי שאני, הם אותם אלו אשר אחרי זמן קצר מוותרים על חברתי כאשר אני נשאר מי שאני ולא מוכן להשתנות.

אבל למה זה בכל פעם קורע אותי מחדש מבפנים כאשר אני רואה את גבו של רעי מופנה אלי בעודו מתרחק לו ממני?

למה?

כבר הרבה זמן שרציתי לדבר, רציתי לומר את אשר על ליבי, אבל עצרתי את עצמי. במידה מסויימת ניסיתי להתחבא, ובמידה אחרת לא רציתי לפגוע באנשים אשר איתם אני בקשר.

אבל הבנתי שאין לי אפשרות אחרת, ורבים מאלו שכל כך רציתי לשמור ולהגן עליהם - אינם דואגים לי באותה המידה ואינם מהססים לחייך אלי ולהשחיז את הסכין מאחורי הגב.

ברצוני להתחיל בהתנצלות כנה ואמיתית בפני כל מי שבמעשה, או במילה או שבחוסר מעשה או בהעדרה של המילה הנכונה בזמן הנכון פגעתי בהם או שלא הענקתי להם את אשר הם ראויים לו.

ועוד יותר ברצוני להודות לקומץ החברים הטובים שלי. אלו שכואב להם לראותי מתייסר, ואלו שטורחים ודואגים ואהבים אותי ואני אוהב אותם מכל הלב - אתם יודעים מי אתם, ואני מוקיר, מעריך, ואוהב אותכם על כך.

אז מכל הלב - תודה וסליחה.....

המשך יבוא