|
|
|
HAAAAAAA
עד כמה, כדי לא לפגוע באחרים, אני מוכן לפגוע בעצמי?
עד איזו נקודה אני מסוגל ללכת ולוותר, בעיוורון, מבלי לוותר על עצמי?
מדוע חשבתי שיש בי איזה קמצוץ חוכמה ואני לא קולט שאני בעצם המטומטם.
לפעמים הים סוער
ויש גלים
גם
אתה
לפעמים.
את לא מבינה
איך צורבות לי הפטמות מהחיכוך בגלשן.
איך צורבות לי הרגליים והביצים מביצי המדוזות.
נגיעות שמעוררות תזכורות מרגשות מפעם.
איך סערת הים משקיטה את הסערה מבפנים בגוף ובנשמה.
פעם כשהיו אסימונים, הם היו נופלים הרבה יותר מהיום.
כיום, (בעידן הטלכארד אייפון, שן כחולה), צריך קודם לייצר אותם בכדי שיהיה מה להפיל.
פעם, כשהמידע היה בתמסורת, מי שצבר ידע זכר אותו והיה לבעל הכוח (למשל רופאי העבר שהידע שלהם היה מוגבל, זכרו וידעו הרבה יותר מכל אדם אחר)
כיום, בתחבורת המידע האין סופי ואיכסונו, יותר קל לשכוח ולאבד מאשר לזכור.
לכן החוכמה היא לדעת לעבד את מה שכבר נלמד ולהפנים.
כנראה שכל מה שאני צריך זאת מזכירה עם שקיק אסימונים.
הסברתי לה
שהרצונות שלי נמצאים גבוה ורחוק
לפחות במד העיניים שלי
ואחר במקומי היה מוצא את הקו הישיר הקצר ביותר, המחבר בין שתי הנקודות
בין המוצא ליעד.
ואני בוחר בשביל הנחש
מתברבר
כל הדרך למעלה
מתפתל
וחוזר צעד אחורה
ומועד
ושוב עולה
ועל הדרך עוצר לנוח ומתעכב לנהל יומן מסע ולבצע ספירת מלאי.
וכשאני כבר מתקרב
וקצת מותש
וקצת תוהה
אבל מבחין במטרה, אולי אף בהישג יד ורגל
מספיקה מילה אחת של ספק או אי שביעות רצון
שתגרום לי להידרדר חזרה למקום שממנו התחלתי ואף מתחתיו.
כי כשאני מסתכל על הקוצים שבדרך
המבט שלי גורם להם לגדול
ולהתפתח
ולהתחזק
וכדרכם של קוצי
הם מביטים בי בחזרה, בעקיצה.
אושר
1000 תיאורים למצבים של אושר ואף לא הגדרה אחת שתכלול את כולם.
את כולנו.
לפעמים להיות במצב סטטי להתמלא בעצמך, להקשיב ולחייך ללא שום גירוי חיצוני. מרגיש לי שמשהו נעים, חסר תפיסה פושה בי ואין צורך באף איתות מהמוח, אף מחשבה כדי שתסביר לי שפשוט טוב.
לפעמים מצב מאד דינמי מגרה את החושים וההנאה והשמחה והשחוק מתעלים לתחושת אושר.
סתם לשבת ולכתוב בשעה שלוש עם הסיגריה השלישית להיום. סתם להתנתק מתקשורת ולסיים ספר שכולו אהבה (אומנות ההקשבה לפעימות הלב) ולדעת שספר ההמשך (מיתרי הלב) כבר ממתין על השידה שלצד המיטה.
לצאת לעיר עם הילדות ולראות אותן מתלהבות ממירוץ פורמולה 1.
להצחיק אותן מאד משטויות, להגניב אותן ברעיונות מופרכים, לרתק אותן להקשבה במילותי,
לאכול ארוחת בוקר במסעדה ולשתות את הקפה הראשון שלנו ביחד בבית קפה,
לעשות פורמולה1 בעצמנו בדרך הביתה, לקנות להן גאדג׳טים לאייפון, להתחפש, לשיר, להקליט קליפ היתולי,
לשמוע שהן מאושרות!
כל אלו עושים אותי עכשיו, איך נגיד בצניעות? קצת יותר שמח.
זה מתחיל בזרע פורענות שסוחף ועולה
מקצות האצבעות
זרמים של אנרגיות
מעלה לכיוון הלב
מקרקש בו
מעיף את הבטן לגב וחזרה
חודר לראש, מערפל את העיניים, זועק באוזניים, מסובב את המוח up side down
חורש בין שדות ואגמים
מטיל אותי על הארץ חי אך מרוט
וכך הוא מתקטן בי ונעלם
ואחריו שקט
רק שרידים אחרונים פזורים בי ומסביבי
קולות נשמעים מהמרחק
והאזניים עייפות מלהקשיב מהיכן מגיעים הצלילים,
העיניים סומות מלתור מהיכן מגיעים הצללים.
שקט
זה מה שאני זקוק לו עכשיו
להתנתק ולנוח
לאסוף את עצמי מחדש
ולשקוט
כשהכוכבים מסודרים בסדר הנכון כל ההפתעות תגענה לפתח ביתך.
כל שעליך לעשות זה לבקש.
לבקש, להתכוון ולקרוץ לשמיים.
תאמינו לי חברים, בלי קריצה זה לא יעבוד לכם.
ואל תגידו, נו שטויות ותקרצו מבלי להתכוון באמת.
תאמינו וזה יבוא.
לי זה בא.
ואצלי יש מלא כוכבים מעל ההרים.
אז זה בא ובגדול.
דום קשוח ומפרגן שכמותי, שמפרגן בעיקר לעצמו, ביקש וקיבל.
פניה לא צפויה באדומה ובזאת הלשון מודיעה לי חגיגית:
" :)
יואו,
לו ידעתי שאתה דום קשוח, לא הייתי מעזה בחיים לקרוא לך "גמי".
אבל מכיוון שלא ידעתי, אז אני אמשיך, כל עוד אתה נחמד ומרשה. :)"
אני מרים גבה בעניין, חוכך בסנטרי המסוקס ועונה: "מרשה" כל עוד הגמי הזה סמוי מהעין.
בכל זאת תדמיתית אף אחד לא מדמיין אותי "גמי". את יודעת גמי זה לקרחים עם בטן משתפלת ומשקפיים.
אין על הכוכבים האלה, אוריון מסודרים בבית שבע ואני נמס כמו כפית שוקו בגייזר Faithful בילוסטון.
שולטת טובה מצאתי לי, מה זה טובה? מעולה.
עכשיו אני כבר יודע ש"המצאתי לי" הזה שנוי במחלוקת. מי מצא את מי? ולא משנה אם אגיד שזאת מטבע לשון ו/או צורת ביטוי אני איענש קשות.
טובה כבר אמרתי, נכון?
ישיבת מנכ"ל חשובה ואני נשלח להוריד את התחתונים ולהגיע למפגש כזה ללא תחתונים.
הייתי צריך להיות קשוב יותר בשיעורי ניעור בכיתה ד'. לא יודע איך מצטברות כל כך הרבה טיפות באיזור. נושם עמוקות, מנסה להירגע. מה לי ולזה בכלל? מתרגש כשחושב שכל העולם שם לב לזה שאני ללא תחתונים.
מתעלם מהקולות המרעישים לי במוח, חופרים ומנסה להתרכז בתשובות שלי למנכ"ל.
בגמר הישיבה הבוס שלי לוחש לי באוזן "גמי, סגור את הרוכסן".
מחורמן להפליא חוזר הביתה, טפטופים טפטופים ואני שוב נזכר בגייזר מילוסטון.
השולטת הנפלאה שלי אינה מזניחה אותי ומוכנה לקבל את פני.
נכון שיש לי אורח שאמור להגיע בדקות הקרובות, אבל מה זה חשוב? חרמן ומטפטף זאת מציאה בידי שולטות רחמניות וטובות שכאלה.
צביטה בפטמות מורידה אותי ארצה, נמוך נצמד לרגלה החלקה.
הרצפה קרירה, משווה איתי טמפרטורות.
בינה ובין הפטמות, בינה ובין הזין שלי והביצים.
אני קטן והיא גדולה כך שיש הרבה משטח להשוואת מעלות.
ומולי השולטת שלי הטובה, כולה מעלה, מכבודה ומעלה, מטפטף את הגירוי העצום הזה על אצבעותיה ללא בושה אלא מתוך התמסרות, נתינה עד להוראה המאפשרת לי לגמור.
עכשיו – אל תאמינו לאף מילה, דומים קשוחים לא עושים דברים כאלה.
היא פשוט הכריחה אותי לכתוב.
ווווווו סמס קצר הזניק אותי משלוותי כמו בצו שמונה.
לא ידעתי אם זאת רק דרישה בשלומי או שיתווספו אליה דרישות נוספות.
רק המחשבה על כך החלה להגביר את הדופק, מרגיש את פעימות ליבי.
המחשבות מיום האתמול לא גוועו עדיין, וכבר יש חדשות שמתווספות לקיימות.
ידי אוחזת באייפון, רועדת, מובלת לשירותים.
לא משנה הפניות שלי, לא משנה מיקומי והאנשים שסביבי.
ההתרגשות שבהתמסרות מייצרת התמכרות -
ותוך 3 דקות של מילים ועוד דקה של מגע בזין הקטן שלי שופכות ממני נוזלי כמיהה רבים ההופכים את המגע הזה למצרך יקר מאד.
מתקשה באחת וחושב לעצמי וואו זה קורה לי.
זה קורה הרבה יותר מהר וחזק ממה שתיארתי לעצמי.
ועכשיו לנסות להתנהג כלפי חוץ כרגיל כשבפנים מתחוללת סערה.
מדליק סיגריה שמנסה להסדיר נשימה בהתאם לכמות החמצן המוכרת ולא מעבר.
יומן עם תסריט בראש
ומלא הגיגי זימה וגם כאלו שלא
מגרד לי להעלות חלקים מזה לפוסט כיומן המשך
לחשוף חלקים
לתת לזה דרור, לרטוט
גם אם אני לא פומבי זה נותן גושפנקא לא להתבצר בשליטה העצמית שלי אלא לאפשר.
קורא בשקיקה כל מילה
ושוב פעם
ומרגיש את ההתרגשות שלך מהולה בשלי.
רק מילים ומחשבה שפועמות לי בנשמה בגו ובאגן.
כמה יפה.
כמה מרגשת התחושה הזאת
של ההתרככות והשחרור.
אני משחרר? וואו
רוצה מהר מדי. כאן ועכשיו, לחוות את הטוב ביותר, עוצמה והתרגשות. לקחת מעוף אחד למעלה.
ה"רוצה אני" שלך, המחשבה וההשתוקקות שלך עכשיו חזקים אפילו מהמעשה. העקרון בלרצות זה השחרור של המגבלות שהיו, שמותר, שלא יהיה הפחד מלהינזק.
ואני שוב כותב את זה ושוב עומד הזין והפעימות בגרון ובגו ובאגן מתחזקות.
הפנטזיה הזאת שתפסה את מקומה באמת ובמקום שהיא תכביד היא מקלה.
ועכשיו כשאת כותבת לי את מילותייך היא מחייה את עצמה בי שוב. האיפוק של אתמול מתעורר למחרת ותורמת לקבלת הרצון הזה שלך יותר, דוחפת אותה יותר אלי ישר לקרביים
מרגשת אותי יותר, ההתרגשות שלך והפנטזיה לשמוע את הבקשות הבאות שהנה הן כבר כאן יגיעו עוד היום. כמה רחוק.
מרגיש זליגות מהזין, טיפטופים של הסכמה, זין רגיש שמסונכרן עם הנשמה המתרככת.
רוצה לנשום אותך עוד, להרגיע את גניחותייך החייתיות ואת הרעד ברגליים, להסית לך את השיער מהפנים וללטף את הלחיים הסמוקות, ללקק אותך, לטעום את כל הטעמים שבך, לחוש את הנפיחות והפעירות, להיכנס אלייך בתנוחה ביתית כזו אחרי כל הסערה, בעמדה מפוייסת ולא מזיקה ולהרגיש את הרטיבות הרבה שבך זולגת עלי וכך להסדיר נשימה.
הזין נמתח כי עכשיו הוא יכול, עכשיו מותר לו.
ועכשיו אני יודע שאת פנויה לשחזר את מה שהיה וכמה עונגת.
הרכות הזאת היא תולדה של שני החלקים בי, הגירוי המוחי והגירוי הפיזי - כחלק מבניית ההתמסרות הכמיהה התשוקה הרצון לעוד.
לעוד לילה אהוד ביום של אביב אבל שונה לגמרי.
תודה יפה אחת
זה מטריף אותנו.
ואז הופתעתי לגלות שהמפנה בהתמרה של החולשות והחששות והקנאה לקחו אותי עמוק לשקט שבקבלה ולשחרור, מה שמותיר אותי ברכות הנכונה וברעד (בחיי שיש לי ובי רעד) ובמוח היצרני גם היום - שלא ייגמר.
הולך חרמן עם המחשבות והרצונות והדמיונות לעבודה. זה הזמן לפרוע את השטרות
ואת רק מחייכת ואומרת שאת באמת מאמינה שעם כל המחשבות והתובנות והנינוחות, אולי אפילו יהיה יותר ממה שהיה.
לפעמים אתה נמצא בסיטואציות שרק למחרת אתה מקבל את האפטר שוק בגל חרמנות ופעירות שמציף אותך.
* אז אתה רוצה לחוות שוב את הבום לבטן ולפנים בשוק עצמו.
הרוטטים.
