טוב זה לא סוד שאני קורא פה לעיתים בכוח.
והשאלות שמועלות פה בעקבות הקריאה מנקרות כמו טיפטוף מים את המוח, מנסות לפנות להן מקום בכדי שאעסוק בהן.
לפעמים אני מצליח להגיד להן ששששש, לא עכשיו, טרוד מדי, לא יכול להתעסק עם שטף השאלות הנוספות על הקיימות.
אבל במוצאי שבת, הקרקע כל כך צמאה לקלוט אותן, להתעסק בהן.
הראש מורכן מספיק בכדי שגם שלולית זעירה, בה ננעצה בלי משים לב רגל חשופה, תשפריץ את עצמה ישירות לפני.
ובאותו רגע של חולשה אני פותח לעצמי, כבדרך אגב, את בקבוק הבירה הראשון.
סימן לבאות.
כמו סיגרייה ראשונה לנגמל,
כמו מנה ראשונה לנגרר.
והשששש הזה מאבד מקיסמו, האסרטיביות דוהה ואני פתוח יותר לרוחות הצפון וגם ללבנה (איתה יש לי דואט ודיאלוג רב שנים).
או אז אני מניח את כלי העבודה שלי בצד ומבטיח להם שאוטוטו אני חוזר אליהם.
רציתי לעסוק בהם בשעות הקרובות ועכשיו אני מרגיש שאני יותר חייב ופחות רוצה.
ושואל את עצמי
אתה באמת חושב שזה זמן טוב להתעסק באותן שאלות שנשאלת פה מבחירה במקום לעסוק במחוייבות המתבקשת? הלו, הזמן קצר.
וברגע שהספק מוטל כבר אין ספק בבחירה.
אני טיפה יותר רוצה לבחון את השלולית, להיות שפוף, ליזום את התשוקות בעצמי, לחייך ללבנה ולצאת איתה במחול יד ביד.
סיפרו לי שזה מתרחש כהינד עפעף, כמה שניות וטו לא.
אחר כך זה עובר.
