יומן עם תסריט בראש
ומלא הגיגי זימה וגם כאלו שלא
מגרד לי להעלות חלקים מזה לפוסט כיומן המשך
לחשוף חלקים
לתת לזה דרור, לרטוט
גם אם אני לא פומבי זה נותן גושפנקא לא להתבצר בשליטה העצמית שלי אלא לאפשר.
קורא בשקיקה כל מילה
ושוב פעם
ומרגיש את ההתרגשות שלך מהולה בשלי.
רק מילים ומחשבה שפועמות לי בנשמה בגו ובאגן.
כמה יפה.
כמה מרגשת התחושה הזאת
של ההתרככות והשחרור.
אני משחרר? וואו
רוצה מהר מדי. כאן ועכשיו, לחוות את הטוב ביותר, עוצמה והתרגשות. לקחת מעוף אחד למעלה.
ה"רוצה אני" שלך, המחשבה וההשתוקקות שלך עכשיו חזקים אפילו מהמעשה. העקרון בלרצות זה השחרור של המגבלות שהיו, שמותר, שלא יהיה הפחד מלהינזק.
ואני שוב כותב את זה ושוב עומד הזין והפעימות בגרון ובגו ובאגן מתחזקות.
הפנטזיה הזאת שתפסה את מקומה באמת ובמקום שהיא תכביד היא מקלה.
ועכשיו כשאת כותבת לי את מילותייך היא מחייה את עצמה בי שוב. האיפוק של אתמול מתעורר למחרת ותורמת לקבלת הרצון הזה שלך יותר, דוחפת אותה יותר אלי ישר לקרביים
מרגשת אותי יותר, ההתרגשות שלך והפנטזיה לשמוע את הבקשות הבאות שהנה הן כבר כאן יגיעו עוד היום. כמה רחוק.
מרגיש זליגות מהזין, טיפטופים של הסכמה, זין רגיש שמסונכרן עם הנשמה המתרככת.
רוצה לנשום אותך עוד, להרגיע את גניחותייך החייתיות ואת הרעד ברגליים, להסית לך את השיער מהפנים וללטף את הלחיים הסמוקות, ללקק אותך, לטעום את כל הטעמים שבך, לחוש את הנפיחות והפעירות, להיכנס אלייך בתנוחה ביתית כזו אחרי כל הסערה, בעמדה מפוייסת ולא מזיקה ולהרגיש את הרטיבות הרבה שבך זולגת עלי וכך להסדיר נשימה.
הזין נמתח כי עכשיו הוא יכול, עכשיו מותר לו.
ועכשיו אני יודע שאת פנויה לשחזר את מה שהיה וכמה עונגת.
הרכות הזאת היא תולדה של שני החלקים בי, הגירוי המוחי והגירוי הפיזי - כחלק מבניית ההתמסרות הכמיהה התשוקה הרצון לעוד.
לעוד לילה אהוד ביום של אביב אבל שונה לגמרי.
תודה יפה אחת
זה מטריף אותנו.
ואז הופתעתי לגלות שהמפנה בהתמרה של החולשות והחששות והקנאה לקחו אותי עמוק לשקט שבקבלה ולשחרור, מה שמותיר אותי ברכות הנכונה וברעד (בחיי שיש לי ובי רעד) ובמוח היצרני גם היום - שלא ייגמר.
הולך חרמן עם המחשבות והרצונות והדמיונות לעבודה. זה הזמן לפרוע את השטרות
ואת רק מחייכת ואומרת שאת באמת מאמינה שעם כל המחשבות והתובנות והנינוחות, אולי אפילו יהיה יותר ממה שהיה.
