|
|
|
מי את שיפחה של אופל
שחושפת את נפשך ללא היסוס
מי את שיפחה רוגשת
שנותנת את רגשותיך לשימוש
מה מבעיר בך אש
מה גורם לך להתעקש
מה סוחט ממך את הדמעות
מה מרעיד בך את הזכרונות
מה חסר לך , נשמה לא שקטה
אחרי מה רודפת נשמתך האפלה?
רוקעת ברגלים
חובטת בידים
זועקת בין שינים מהודקות
מי שמעיר את השדים
שלא יופתע מהזעקות
מרגישה כמו תפוז שנכנס למסחטה
פתאו מתיז לכל הכיוונים כמו ממטרה
מרגישה כמו עץ שניערו אותו בעוצמה
משיר את עליו
כמו סתיו
כמו ברוח סערה
מרגישה את הבפנים שלי רועד
אין צורך בסיבה
מרגישה שהמסכה נסדקת
אין גרם של התנגדות בעמוד השדרה
ובו בזמן מרגישה
שאין יותר מקום לאחזות במה שלא היה.
מאמינה בהשגחה שלי
מאמינה במה שהיקום מזמן
הגיע הזמן להרפות
ולמה שקורה לומר - אמן.
בוער בי
הצורך שלי לזכך את עצמי
בוער בי
הצורך שלי לחוש בעוצמה
בוער בי
הרצון שלי לחשיפה עמוקה
בוער בי
התאווה לשליטה שמביאה אותי לקצה ולאובדן שליטה
בוער בי
הצער על הכשלון - על אי ההבנה - על שאכזבתי אותך
חושבת על זה ומהתשובה חוששת
איפה עוד אני אפשרות לא ממומשת
כשעושים סדר בבלגן ,כאשר צוללים לערמת הזבל
אפשר למצוא יופי במקומות לא צפויים.
אפשר למצוא נחמה בכאב לב
ומתחת לעלבון עתיק לפעמים מתחבא לו חופש בלתי צפוי.
כאשר הכנות מאירה עלי ועל נפשי
אני מוצאת בתוכי אבנים יקרות
וסגולות שנשכחו
יושבת מולו - חשופה
כמו שבלול בלי קליפה
פוערת את הלב, הנשמה, את האוזניים
לקלוט, לספוג, להכיל את כל מה שקורן ממנו
אני מתמוגגת, מתפעלת, מרוגשת, פשוט נהנת
ובו בזמן
מתמוססת היומרה ומותירה אותי ערומה מאד.
ובחשיפה הזו
כל הצלילים מוגברים, הטעמים (אפילו של האוכל המצויין שלפני) מתחדדים,
כל סתירה לתפיסתי את עצמי - מהדהדת כמו גונג בתוכי
כל התיחסות לרגישיות המוצנעות שלי - היא כאילו נתפסתי בקלקלתי
ועם זאת התחושה המדהימה של חופש
מתוך הידיעה שהוא רואה אותי בדיוק כמו שאני
שום תמרון שלי לא ישנה זאת
חופש מהניסיון למצג שווא
לאחרונה למדתי לאכול חריף (אשכנזיה שכמותי)
למדתי לאהוב את הבערה בפה,
את התחושה של העיקצוץ על הלשון,
את החום בשפתיים.
נמשכת לדינמיקה של יחסים שבה הנחשפים כל המקומות הרגישים על ידי המגעים החריפים.
ומנגנוני האזעקה מפעילים סרנות ונוהלי המלטות. נוהמים באוזני שזו טעות.
ואני נמשכת כמו למגנט מהפנט
מגנט של בדסמ / מגנט של חריפות
בסכנה של הסחפות
שימת הלב שלך כשהיא עלי,
היא כמו זרקור של איצטדיון ישר מול הפנים
מחמם, מסנוור, מאיר כל סדק וטיפת צל, כמו בחקירת עינויים או באיכפתיות אין סופית.
ובתוך הזרקור לכודה איילה
מרותקת , מבוהלת, מרוגשת
סומכת
שתדחוף אותי לחצות כל גבול (רגשי) שלי
סומכת
שאתה ער לכל רעד שחולף בי
עדין מחפשת,
איפה מניחים כאן ראש
כדי להתרפק בלי לחשוש
כמו רב-מג
שבהנף יד משנה את התפאורה, והתאורה
כך אתה,
בסמסים קטנים
ובמשפטים בודדים
משנה את מצב רוחי.
שולט בחיוך
שולט במחשבה
גורם לי להזיע ללא תנועה.
במנוחה אבל לא נינוחה
