אז מה היה לנו בינתים...

איף. לא אמרתי כבר שאני לא יודעת מה אני רוצה?

הכל נכון. בחור גדול ומרשים. מחובר למציאות מצידה הטוב ביותר. מעשי ובטוח, עם זאת גם משתדל ואיכפתניק. קשוח וחמוד.
אבל למה,
למרות כמה שהצליח לחרמן אותי (חוכמה באמת, אני תמיד חרמנית),
למה,
פשוט לא מעניין לי...?
ההרגשה הזאת של 'טוב, בסדר, אז אני אתן לך קצת ממה שמתחשק לך לשמוע...' פשוט הורסת הכל. די בטוחה שגם מהצד השני קורה משהוא דומה.
איף. מה אני רוצה?
זה אפילו לא שהוא השתדל יותר מדי,
פשוט לא היה שם שום דבר "אמיתי", (וכמה מתבקש לאמר- "לא נתת לזה הזדמנות...")
אם כי הכל היה נחמד ביותר,
וכנראה-
כנראה שהומור זה עניין של התאמה.

יש משהוא עמוק בתוך בני האדם שאין לי מושג איך לאפיין או להגדיר או להצביע עליו. משהוא שיוצר מכנה כלשהוא משותף גם בלי שום דבר, ולמרות כל דבר.
רק תחושת דומי מסויימת. אמפטיה?
מה הוא אותו הדבר שמדליק את האמפטיה?


אה, נזכרתי עכשיו!-
תדגדגו לי באידיאל, אני צריכה דיגדוגים באידיאל!