מעין נסיון נוסף לנסיון כלשהוא בעבר. אז הייתה איתו הרגשה של קשה. של הכל או כלום. של ילד קטן. זוכרת את המגע הנעים שלו, זוכרת את החיבוק שאני כל כך צריכה עכשיו.
קצת אמון.
רק קצת אמון בכך שזכר כלשהוא מלבד יונפולסקי (שהיותו זכר –לא שמוטלת בספק, אבל שולית בכל אופן) מסוגל לרגע קט שלא להתייחס אליי כאל אובייקט מיני, אפילו אם אני מגיעה לביתו באמצע הלילה ושותקת.
המבט שלך מפחיד, הוא אמר.
למה אנשים כל כך לא רגילים לזה שמסתכלים בהם?
תודה שהיית איתי. שריככת אותי במגע המתוק שלך. שגרמת לי לדבר. שכמעט הפחת בי רוח תקווה מעשית. הרגשתי יותר טוב. רק מזה שהיית שם. מיני להפליא ובכל זאת שומע אותי. יפה כמו שאתה יפה.
***
ואז נעלם
***
נו, מה לעשות איתכם העסוקים...?
חבל. אולי בגלגול אחר,
נשיקות מתוקות כל כך לא מוצאים כל יום.
רוצה שיהיה לי מתוק,
מתוק-מתוק-מתוק- בחיך, על הלשון, בבטן, מעל הסרעפת, בקצות האצבעות...
רוצה מתוק.
חיבוקים וליטופים.
על כאב אני לא מדברת אתכם יותר, סוטים. רק מהקרובים לי אבקש. (טוב, זה אני אומרת עכשיו, עד ההתפרצות הבאה שלא אראה בעיניים...)
לפני 17 שנים. 7 ביוני 2007 בשעה 13:56
