לפני 17 שנים. 20 ביוני 2007 בשעה 9:18
אני כבר לא יודעת למה להאמין. אני כבר לא מרגישה הבחנות ברצון שלי. אני עייפה. אני סתם -ממש סתם- משלה את עצמי בכל פעם שמכירה מישהוא שאיננו אידיוט.
אין לי כוח, בא לי לבכות. רוצה ישן ומוכר וטוב. עניין החיפושים הזה מאמץ נורא.
6 נעלם. כאילו לא היה. אולי חיכה שאני אתקשר או משו. לא כל כך היה לי זמן, הייתי עייפה. אחר כך סתם נגמרה לי ההתלהבות. התעלמות או חוסר 'תשומי' היא טורן-אוף רציני.
אני צריכה מישהוא שירצה אותי. תיכף ומייד. שידע מה הוא רוצה ממני איך ומתי ושימצא איך לגרום לי לציית. צריכה להיכבש, צריכה להתגבר, צריכה שזה יהיה מספיק כדי לוותר אחת ולתמיד על הדגדוג באידיאל (הייתי עושה לך ילדים מותק).
לעזאזל. בלתי קשור. יהיה יותר טוב. יש ביניכם יותר טוב? (אוף, והיה כזה זיק של חרמנות מעורר תקווה בתגובה שלי לאיזה טון-לוואי בדיבורו לפעמים).
