לו היית כאן, ולא רחוק כל כך, עמוק מאחורי הרי ירושלים המשתפלים במדרונותיה הגליים, במקום בו האוויר צלול כיין, ואין דחיסות עשן מכוניות וניתן לראות עד האופק הבהיר והחד, ולשמוע את התנים המתדפקים על שעריך, או אז הייתי מעבירה את קצות ציפורניי על הזיפים הקצרים והרכים של שיער ראשך ושותקת לך באוזן.
אתה לא יכול לראות אותי מנסה, בזהירות וביראה, בטפיפות קטנות ומהוסות, לסבוב את דמותך, לאסוף מילים שעליי להשמיע באוזניך בשתי ידיים קטנות מלהכיל, רפות מלאחוז, חלשות מלשאת.
אינך שומע את נשימותיי נוטשות את ריאותיי בשטף מהיר וחד, המסחרר את ראשי כמעט כמו כשידיך נוגעות בי, בכל פעם שמישהו מזכיר את שמך, מעוצמת זיכרון מוחשי כל כך בעמקי חלציי, רסיסי הכאב הכרוך במילוי גופי באיבריך.
לו היית כאן, במישור החוף, שקוויו עקלקלים ופתלתלים כצמיחת השרכים, כשאי אפשר לדעת מתי תגביה גבעה, ומתי ייבקע ואדי, כמו קווי לבי שעולה על גדותיו במעגליות סבוכה וקצובה של צער ושל אהבה, או אז הייתי כורכת את עצמי סביבך כמו שורשים המשתלחים מן האדמה ומאחזים עצמם סביב גזע העץ שצמיחתו לא היתה מתרחשת לולא קיומם, ושותקת לך באוזן, כי אתה הרי יודע שגם שתיקותיי אינן שלי. גם הן שייכות לך ולכל המילים שבינינו שאינן נאמרות לעולם.
אינני יודעת מה עליי לאחל לך לרגל היום בו נולדת, שאינך נוהג לציינו, שכן מאז כבר מתת ונולדת מספר פעמים נוספות, ולבך כבר גס במיתות ובלידות מחודשות שאלוהים החליט שעליך לעמוד בהן.
אני ממשיכה להזרים את נהרותיי אל הים שלך, וקונכיותיי נפלטות אל חופיך הזהובים, רק כדי להיות מלוטפות בידי לשונך הקצפית, המלוחה והרכה בקצוות הרגישים למגעך.
==========================
(*) אפשר גם ככה. אבל זין זה פשוט יותר מעניין.
לפני 17 שנים. 7 באוגוסט 2007 בשעה 9:44
